"למה אני יודע את זה? למה??" – פרק 1

אני לא יודע איך להתחיל את זה.. משום שאני לא יודע מאיפה הכל התחיל.. זאת שאלה די תובענית בשביל אדם שמוצא את עצמו המום לא פחות מכם.
אולי זה התחיל כשהייתי עוד ילד?
ראיתי את זה כבר כמה פעמים והעלמתי עין כי חשבתי שזו המציאות.
יום אחד, כאשר ישבתי רכון על יד שולחן האוכל במטבח, אוכל קורנפלקס, העלתי את הנושא כדרך אגב בתוך כלל השטויות שהייתי אומר כל בוקר. מיד כשאמרתי את זה כל רחש המיית הבוקר שהיה בבית – נקטע באחת.
כאילו המילה האחרונה שאמרתי חתכה את האוויר, והותירה מאחוריה דממה, אותה לא ידעתי באותו רגע מה יפיג. אני זוכר שכילד מאוד נלחצתי מהשקט הזה, במיוחד בגלל שאף אחד לא העז להביט בי באותו רגע. אבא, אמא, אחיי ואחיותיי.. מה כבר אמרתי לעזאזל?!
אמא הייתה עסוקה עד אותו רגע בלאכול את ארוחת הבוקר הבריאותית שלה. היא הניחה את המזלג הלח משמן חביתה ועגבניה על הצלחת, והחליפה את פרצופה הרציני שהחדירה בשולחן אל חיוך קלוש שהיה מופנה אליי.
הוא היה מזויף.
גם ילד בן שש היה יכול לזהות את זה.
"איך אתה יודע על זה, מתוק?" שאלה אמא באותו חיוך מזויף שהכניס אותי לאי שקט.
"ס.. סתם.. א-אני…"
היא המשיכה להביט בי, מצפה לתשובה ומהנהנת בתשומת לב על מנת לחלץ אותה.
"אני – "
"מירה." זה היה אבא, הוא עמד על יד החלון, אור הזריחה מעניק לו מראה של אל או של שחקן קולנוע מצליח. "עזבי את הילד."
היא הביטה בו בחוסר אונים, וכשהיא הביטה בי בחזרה, השיבה יחד עם זאת את חיוכה המלאכותי, "בסדר חמוד, אני מעדיפה שלא תענה. בעצם," היא הרצינה וקור החל לחלחל דרך העור שלי, "אני לא רוצה שתדבר על זה יותר, כי אם כן, אני אראה לך מה זה."
אמא הייתה מאיימת עליי הרבה, זה לא היה חדש לי, כמו לכל ילד שטותניק כמוני שלהפר את השקט הטוב זה חלק ממהותו. היא גם הייתה מכה אותי לפעמים, אבל כילד יכולתי לחוש את האהבה בהן מהולות המכות, למרות שלא חיבבתי אותן כלכך ושמאוד כעסתי עליה באותן פעמים. אך הפעם זה היה שונה. זה היה אחרת.. זה היה באמת מפחיד הפעם.
משך היום הלך כרגיל; שיחקתי תופסת, התאבקתי עם שימי עד שהמורה הביאה סוף לכל הכיף(הוא גם לא ממש נהנה למען האמת), זרקתי אבנים על חתולים, טיפסתי על עצים וחשפתי את ישבני בפני אנשים תמימים דרך החלון של ההסעה. כשחזרתי לביתי נהניתי מזמן איכות עם הטלוויזיה, מלהציק לאחיי הגדולים ומארוחת ערב רגילה לגמרי.
אך הלילה.. הלילה היה גיהנום עלי אדמות.
שמעתי רחשים, היו לי דמיונות של דמויות ששהו בזווית העין שלי ליד המיטה וסוף סוף כשנרדמתי בשעת לילה מאוחרת, המופע התחיל.
לפתע כל מיני דמויות שחורות צצו מפינות חשוכות בחדר שלי, הן השכיבו אותי על הבטן במיטה ולפתו את ידי ורגלי כך שלא יכולתי לזוז. לא יכולתי לצרוח, לא יכולתי להוציא הגה. ידעתי מה הם מתכוונים לעשות. ידעתי את זה טוב מאוד, משום מה זה היה ברור כשמש. נאבקתי להמלט אך ללא הואיל. ניסיתי להתחנן. כמה ניסיתי אך לא יכולתי, משום שגרוני הפסיק לפעול. פתאום כמה שניות לפני זה הצלחתי לומר,
"לאלאלא לא – " – וזה היה מאוחר מידי.
הם תלשו לי את חוט השדרה מהגב.
זה לא סיוט של ילד בן 6.
למען ה' זה לא אמור להיות סיוט של ילד בן 6..
במבט לאחור, כשאני חושב על זה, החלום היה יכול להיות זוועתי באותה מידה בשביל אדם מבוגר. ואני יכול להשבע שבאמת הרגשתי את זה. את הכאב האדיר והקשה מנשוא שכרוך בדבר. בבוקר קמתי במיטה רטובה, ואמא די כעסה עליי, אך שמחתי שזה לא קרה באמת. תודה לאל שזה לא קרה באמת.
מאותו יום הפסקתי להתעסק בנושא, ולא עשיתי את הקשר בינו לבין מה שקרה לי בלילה.
אך למה..
למה לא המשכתי לחיות בחוסר מודעות?
למה התעקשתי לדעת את האמת?
למה לא נאבקתי בצורך לצאת מהטיפשות?
כששלווה הייתי מוצא יותר לו הייתי מניח לזה עד לרגע המוות?