ליצ’קו שלי

הרוח העזה הסתובבה ברחובות הקצרים של פריז החשוכה והטיחה את עצמה בפניו של יואב האומלל. הוא העביר יד בשערו הקצוץ והביט ימינה ושמאלה בעצבנות.
"מחפש מישהו?" גבר נאה בסביבות גיל העשרים התקרב אליו מאחוריה והקפיץ את ליבו של יואב.
"הומו," הגבר גיחך והשעין את ידו על הקיר הלבן והמקולף מאחוריו.
"אתה באמת מדבר איתי על נטיות מיניות?" הוא צחק והביט בזעזוע במכנסי הג'ינס ההדוקים שלבש הגבר.
"אתה מדבר על אלה?" הגבר הסתובב והבליט את התחת לכיוונו של יואב, "זה מחרמן אותך?" הוסיף בקריצה משמעותית לאחר שהסתובב חזרה ליואב המחויך.
"מאוד." יואב לחש בקול מפתה, "תחת ברזילאי."
"כן, אה? אני מטפח אותו טוב." הגבר צחק וטפח בידו על התחת שהיה כלוא בין מכנסי הג'ינס הצמודים יתר על המידה.
"אפשר לדבר ברצינות עכשיו?" הוא שאל ופניו המחויכות התחלפו בהבעה קודרת, הוא הסיט שוב לעבר הרחוב השקט בחשש. "רועי, מה אנחנו עושים אתה עכשיו?"
"מלבישים אותה כמו זונה וזורקים אותה בפח זבל במרכז העיר, תמיד עובד." הגבר, רועי, ענה ומשך בכתפיו בחוסר עניין.
"זה לא כ"כ פשוט, היא מוכרת פה בקהילה, יחפשו אותה, יקשרו קשרים…" הוא מחה בתוקף והוציא סיגריה מכיס מעילו השחור.
"מוכרת מוכרת, אבל היא מהאלה שנעלמות להרבה זמן בלי להודיע, היא לא יציבה. לא יחפשו אותה בשלושה חודשים הקרובים ואז לא יקשרו אותה לשום זונה שנמצאה בפח באזור מפוקפק שלושה חודשים לפני." רועי דחה את טענותיו של יואב וזרק לעברו מצית קטן מבלי שהוא ביקש.
"תודה." יואב זרק לעברו מעבר לכתפו והדליק את הסיגריה, מביט בלהבה באריכות כאילו הייתה הדבר הכי יקר לו. הלהבה הייתה גדולה, מלאה בצבעים זוהרים ויפים אך מיד אחר כך היא נכבתה, כמו החיים שלו. החיים שלו שנהרסו ברגע אחד, ברגע שהוא הכיר את רועי. כל בניין הקלפים שבנה התפרק ברוח ועכשיו הוא פה.הוא היה ילד אז, ילד טיפש שחשב שהוא יודע הכל וזאת הייתה הטעות שלו, הוא נסחף, נגרר וטבע עמוק בתוך הבוץ של העניין הזה ועכשיו הוא תקוע פה, עמוק עמוק בבוץ.
"אז בוא נעשה את זה."

"הרגו אותה! אני יודעת, הוא הרגו אותה!" ליהי צרחה בהיסטריה, עיניה הכחולות שהיו כל כך יפות נהפכו לאדומות ונפוחות והיא נפלה על רצפת החדר בבכי קורע לב.
"ליהי, אני בטוחה שלא עשו לה כלום. את מכירה את מירי עם השטויות שלה, היא תחזור תוך חודש מקסימום." נעמי הבהולה התכופפה והניחה יד תומכת על גבה הרועד של ליהי בדאגה.
"היא…אני בטוחה…אני מרגישה את זה, הוא בא לקחת אותה מהבית ואני הייתי שם…היא לא הכירה אותו, והוא פשוט לקח אותה…" היא גמגמה והרביצה לרצפה הקרה של החדר שעליו החלה להצטבר שלולית של דמעות קטנה שרק הלכה וגדלה.
נעמי הביטה בליהי נשברת והלב שלה נשבר יחד אתה, היה לה קשה לראות את חברתה במצב כזה אך היא לא ידעה מה לעשות. דמעות פתאומיות החלו להופיע בעיניה של נעמי והיא החלה לבכות ביחד עם חברתה על רצפת החדר הלבנה.
"שאני אתקשר ליואב? אולי הוא ירגיע אותך?" נעמי שאלה כעבור חצי שעה בדאגה כשראתה שליהי לא מפסיקה למרר בבכי.
"לא…מה הוא יעזור? הוא ממילא כבר לא מדבר אתי בימים האחרונים, תירוצי עבודה וזה…" היא משכה באפה שנהיה אדום והביטה לנעמי ישר בעיניים, "נעמי, אני רוצה למצוא את מי שעשה את זה."
נעמי קפאה לכמה שניות מעיניה הכחולות והחזקות של ליהי שנעצו בה מבט קשה אך מיד התעשתה, "אף אחד לא עשה כלום. היא לא מתה." נעמי אמרה בביטחון שהלך וקטן, אולי היא ניסתה לשכנע את עצמה במילותיה הפשוטות, הכל נראה פתאום אמתי. הבכי הנורא של ליהי, הטענות שלה, השיחות שלא נענו למכשיר של מירי, כל אלה רק תמכו באמירה שמירי…צמרמורת גדולה עברה בגבה של ליהי והיא עצמה את עיניה בחוזקה. לא, כלום לא קרה לה, היא שכנעה את עצמה וצבטה את עצמה בברך בחוזקה.
"את באה אתי או לא?" ליהי התעלמה מדבריה וניגבה את דמעותיה ביד אחת, ביד השנייה היא נתמכה ברצפה וקמה על רגליה שרעדו מעט.
היא ניגשה בצעדים מהירים למגירה והוציאה משם בחיוך מפחיד, שלא התאים לליהי בכלל, אקדח שחור וגדול.
צעקה קצרה נפלטה מפיה של נעמי והיא כיסתה את פיה בידה בתדהמה. "את…את מפחידה אותי," נעמי גמגמה בפחד, מסרבת להוריד את מבטה מהאקדח שהיה אחוז בחוזקה בידה של ליהי.
"את באה או לא?" קולה של ליהי נעשה תקיף והמבט המוכר בעיניה השתנה למבט חלול שהרתיע את נעמי.
"אני…אני…" נעמי גמגמה שוב, היא לא קלטה. ההלם השתלט על רוב מוחה והיא נשארה קפואה על הרצפה הרטובה מדמעות.
בלי להוסיף עוד מילה ליהי חזרה על עקבותיה ויצאה מהדירה הקטנה, האקדח השחור עדיין אחוז בידה.
היא חצאה אל החושך המוחלט ששרר בחלק הזה בעיר הגדולה ונשמה עמוק. החששות החלו לתקוף אותה והיא אף פעם לא שימשה כמגן טוב. הקור החל לחדור לעצמותיה והיא רעדה מקור ומפחד. היא לא ידעה בכלל לאן ללכת, הפלאשבקים הבזיקו בראשה בלי הרף, הגבר שנכנס. מירי הולכת. וזהו. אז למה הייתה כל כך בטוחה שהיא נרצחה? היא לא ידעה, עמוק בפנים היא קיוותה שהיא טעתה אך משהו אמר לה שהיא, שמירי נרצחה. הפנים של הגבר נחרטו בראשה בכאב, העיניים השחורות והגדולות השער השחור והמקורזל, המבט, את המבט ההוא לא תשכח לעולם. המבט היה חלול אך מרושע, כאילו לא הספיק להתממש לגמרי אך הוא נהנה מעבודתו, מבט סדיסטי.
היא תהתה אם להתקשר ליואב, הוא יוכל לעזור לה, אך כבר ימים שהוא מתייחס אליה רק כמטרד ומתמקד בעבודתו, שהיא אפילו לא ידעה מהי. גם כן חבר. למרות זאת, היא אהבה אותו כל כך, היא נהנתה מחברתו והתמכרה לתשומת לב שהיה נותן לה. היא הוציאה מכיס מכנסיי הג'ינס שלבשה את מכשיר הפלאפון וחייגה את המספר באטיות. להתקשר? לא להתקשר? ההתלבטות הטורדנית הלמה בראשה הכואב ולבסוף היא החליטה להתקשר. ביפ קצר נשמע באוזנה והיא נשכה את שפתיה האדומות בחשש.
"הלו?" הקול המוכר נשמע מבעד למכשיר ותחושת ההקלה נפלה על גופה בפתאומיות ושחררה את כל הלחצים. זה מה שהקול שלו עשה לה.
"היי, יואב? אני ממש צריכה אותך." היא אמרה במהירות, קולה היציב רעד טיפה והיא התקשתה לנשום ברציפות.
"ליהי?" קולו הקשוח פתאום נהפך לדואג ומבולבל, הלחץ שהיה שרוי בקולו עבר דרך המכשיר בבירור.
"אני צריכה אותך." היא אמרה שוב ונעצה את ציפורניה בבשרה בלחץ. היא לא ידעה למה היא תמיד לחוצה כשהיא מדברת אתו, אולי בגלל הפחד שהיא תאכזב אותו, או אולי אפילו שאריות מההתאהבות הראשונה שלה בו שהייתה אז כל כך טהורה.
"אני…" הוא התבלבל לשנייה ונשמע מסכן כמו ילד, מה שגרם לה לרצות לחבק אותו חזק ולעולם לא לעזוב. "למה?" קולו הקר והאדיש חזר אליו בפתאומיות והניצוץ האוהב בעיניה של ליהי נעלם.
"אני פשוט צריכה אותך, טוב?" היא כמעט התייאשה ורקעה ברגלה כמו ילדה קטנה. היא הרגישה כמו ילדה קטנה, לבד בחושך שרק ביקשה שמישהו יגן עליה מהעולם האכזר הזה. היא הייתה מבולבלת ומפוחדת באמצע העיר הגדולה פריז, כל מה שרצתה זה להתכרבל במיטה עם יואב ופשוט לא לחשוב על העתיד, לא לחשוב על כל הבעיות, רק לשקוע בשינה עמוקה כשיואב מגונן עליה בידיו החזקות.
"אני…אני לא יכול." הוא נאנח ומעט עצב התגנב לקולו, או שרק דמיינה זאת.
היא לא אמרה דבר, היא איבדה אותו, כך חשבה ודמעות החלו לפרוץ מתוך עיניה שכבר התייבשו מהדמעות של רבע שעה קודם לכן.
"די…ליצ'קו שלי…אל תבכי." קולו נעשה רך ומלטף אך זה כבר לא הזיז לה, היא לא יכלה לשמוע יותר את קולו המתחנחן. היא ניתקה ונשארה לעמוד עוד דקה ארוכה, מאזינה לקול הביפ הארוך.
היא קפאה פתאום וניגבה את דמעותיה בנחישות, היא ידעה לאן ללכת. היא החלה להתקדם בצעדים מהירים לעבר האזור המפוקפק יותר של פריז הגדולה ששכן רק במרחק חמש דקות הליכה מביתה.

היא ניתקה ויואב קפא מכאב. דמעות החלו להופיע בעיניו הגדולות והוא נשך את שפתיו בכוח. ליהי, האור היחיד בחייו החשוכים ועכשיו הוא איבד גם אותה. הוא ידע שאחרי הלילה היא לא תבטח בו יותר, זה ייגמר ביניהם וזה היה קשה, קשה מנשוא. אח, ליצ'קו שלי, חשב בכאב, הוא עצם את עיניו בחוזקה וניסה לגרש את הדמעות הגדולות ששהו בעיניו. הזיכרונות והפלאשבקים הבזיקו בראשו ללא הרף, ליהי והוא בדייט הראשון. ליהי והוא עוברים לפריז. ליהי והוא על מגדל אייפל. הזיכרונות צרבו בליבו ושרפו אותו חי, הוא הרגיש כאילו כל גופו עולה בלהבות. כל הטעם בחיים אבד עכשיו לגמרי והוא החל לרוץ לצד השני של הרחוב במהירות מפתיעה.
"יואב? לעזאזל, לאן אתה חושב שאתה פאקינג הולך?" רועי המעוצבן היה מהיר יותר והוציא אקדח שחור מכיסו.
"תעצור." הוא קרא וקולו הקר לא היה מוכר ליואב, יואב הרגיש דחף לעצור אך הוא לא היה מוכן והמשיך לרוץ, לרוץ לליהי שלו.
"תעצור…או שאני יורה." קולו של רועי היה קר ומנוכר אך הוא רעד בהלם מהמילים שיצאו מפיו.
יואב ההמום עצר בפתאומיות והסתובב באטיות, ידיו מורמות כלפי מעלה. הוא הרגיש נבגד יותר מאשר אי פעם, הרי רועי והוא היו חברים מאוד טובים כמעט כמו אחים והוא…הוא מכוון אליו אקדח?
רועי הוריד את האקדח במהירות.
"אנחנו ביחד בחרא הזה. אין מצב שאתה מבריז לי." רועי התאושש מעט מההלם וניסה לחייך כדי להקל מעט על האווירה. אך יואב לא קיבל את החיוך, גם הוא התאושש מעט מההלם ופניו החלו להיהפך לאדישות.
"אז בוא נעשה את זה." אמר ולא הביט בעיניו של רועי בכלל.
"היי, אנחנו בסדר?" רועי נגע בכתפו הקרה של יואב בעדינות שלא התאימה לו. הוא הגזים, רועי ידע זאת אך לא היתה שום דרך חזרה.
"בסדר?" קולו נסדק והחל להישבר לרסיסים, "הרגע כיוונת אליי אקדח, ואתה שואל אם אנחנו בסדר?" הוא התפרץ בכעס עצום והעיף בזעם את ידו של רועי מחולצתו השחורה "אל תיגע בי, אל תדבר אתי, ובוא פשוט נגמור עם זה כדי שאוכל לא לראות אותך יותר לעולם."
רועי לא הגיב, הוא התקדם ותפס את הגופה ששכבה בצד הרחוב בלבוש מינימלי בשתי ידיו, והשלים עם העובדה, שהחברות ביניהם כנראה כבר לא תחזור לנצח.

ליהי צעדה בנחישות בסמטה הקטנה והישנה, אך לפתע היא עצרה בהלם. מעבר לפינה ראתה את הגבר. הגבר שלקח את מירי הוא היה שם והחזיק בידו משהו לא ברור, לצידו החזיק עוד גבר בדבר והם צעדו יחד לכיוונה של ליהי. הגבר השני…הוא היה יואב. ליהי ההמומה פערה את עיניה בתדהמה וניסתה לסדר את נשמותיה ומחשבותיה. הם התקרבו בצעדים מהירים אל עבר הפינה וליהי זיהתה למרבה הזוועה את מה שהחזיקו בידם, זאת הייתה גופה. צמרמורת חדה עברה בגבה של ליהי כשקלטה שזאת מירי, מירי שלה. הגופה הייתה לבושה בביקיני נצנצים שחשף הרבה יותר מדי ומעט דם זלג עדיין מבטנה של מי שהייתה פעם חברתה הטובה ביותר. ליהי פתאום קלטה מה הם מנסים לעשות והתעשתה במהירות. היא החזיקה חזק יותר באקדח ויצאה ממחבואה במהירות. ליהי נעמדה ביציבות מול יואב שלה, וכיוונה את האקדח השחור ישירות לכיוון ליבו.
"לי…" קולו נקטע בגמגום והדמעות פרצו מעיניו, הוא לעולם לא חשב שכך ייגמרו חייו בידיה של אהובת לבו היחידה.
"אל תדבר." היא ניסתה לשמור על קשיחות בקולה אך היא התפרקה לחתיכות בשנייה והחלה להתייפח בבכי.
"אני מצטער." הוא ניסה בכל זאת ושמט את ידיו מהגופה שצנחה ארצה באטיות.
"אמרתי אל תדבר." גרונה היה חנוק וידיה שהחזיקו באקדח רעדו מעט.
"תעצרי." רועי שלף את האקדח מכיסו במהירות מפתיעה וכיוון אותו אל ראשה במקצועיות. "את יורה, אני יורה."
"לא!" יואב צרח, "אתה לא תפגע בה!" הוא החל לבכות גם והמחזה הכואב עמד להיגמר סוף סוף.
כעבור רגע, קול ירייה נשמע ועוד גופה צנחה ארצה ליד גופתה של מירי.