ליל האימה

לפני הכל: הסיפור לא אמיתי, ממש לא, הכל מומצא (:
מצפה לתגובות, סיפור האימה הראשון שלי . ^.^
-ירדן-

"אוהד אני אוהבת אותך !!" צעקתי בקולי קולות מהחלון,
הסתכלתי על מאיה במבט זעוף. "מרוצה ?"
היא ציחקקה.
"מה את צוחקת הא ? נראה אותך צועקת את השם של מי שאת אוהבת מהחלון, חכי חכי .. עכשיו תורך ." אמרתי למאיה בתככנות וחיוך של ניצחון התפרש על פניי.
"היי" העירה לי. "המזל איתי." אמרה בגאווה.
"מה את אומרת …" אמרתי בציניות ושלחתי אליה את הכובע המרופד עם הפתקים בתוכו.
היא שלפה פתק, ופנייה החווירו.
"קרה משהו ?" שאלתי בבהלה.
"נועה, זה לא הפתק שלנו .." מילמלה מאיה בפחד.
"מה זאת אומרת ?" נלחצתי. "רגע, אז שחר הכניס לכובע גם את הפתקים שלו הא ? אני ארצח אותו !" זעפתי ולקחתי את הפתק מידייה של מאיה, קראתי אותו.
-רדו לחניון, מחכה לכם שם הפתעה.-
נבהלתי גם אני, זה לא הטעם של שחר לכתוב דברים כאלה.
הפאלפון צלצל. שתיינו קפצנו מבהלה.
"אוי, זה שחר." נאנחתי ועניתי לטלפון.
"מה אתה רוצה ?" פתחתי בשיחה בעצבים.
"בואו.. למטה, אני מחכה לכם שם, יש לי הפתעה." הוא נשמע לחוץ.
"מה .. מה ?" לא הצלחתי להבין את הפואנטה. "בשביל מה ?"
"פשוט בואו נו .." קולו רעד והשיחה התנתקה.
נבהלתי. בחיים לא שמעתי את אח שלי ככה.
"הכל בסדר ?" שאלה מאיה בדאגה.
"זה היה שחר." אמרתי בקול חנוק.
"אז מה, יאלה ממשיכים ?" שאלה בחיוך ולקחה את הכובע על מנת לשלוף ממנו פתק.
"לא .. הוא רצה שנרד, יש לו הפתעה .. אני לחוצה, הוא לא היה נשמע טוב .." אמרתי וצמרמורת עברה בגופי שהחל לרעוד.
"את בטוחה ? אבל אין פה אף אחד, אולי תתקשרי לאמא שלך ?" שאלה מאיה בדאגה.
"לא, אנחנו יורדות." אמרתי בהחלטיות.
……….
בעודנו יורדות במעלית, מאיה מציעה שאני אתקשר לאמי. קיבלתי את הצעתה.
"תא קולי." הכרזתי וקימטתי את מצחי.
המעלית נעצרה בקומת חניון. יצאנו שתינו, נרתעות אך דרוכות.
"הוא .. בכוונה עושה לנו .." ניסיתי להרגיע את מאיה שנהייתה חיוורת.
פסענו בין המכוניות, והתחלנו להיבהל, שחר לא פה.
"שחר !" קראה מאיה. הצטרפתי אלייה.
"שחר !" שתינו קראנו, אך אין מענה.
הפאלפון שלי רטט. נבהלנו כל כך. זה שחר, עניתי במהרה.
"איפה אתה אידיוט ? ולמה אתה מנסה להפחיד ?!" הטחתי בו.
"נו, אתן לא רואות אותי ? שורה 3 ליד המאזדה הלבנה .. מחכה לכן." אמר בקול מסתורי.
"שחר. זה לא מצחיק …" אמרתי בפחד, וחיפשתי בעיניי את המאזדה הלבנה. מאיה בעקבותיי.
שמעתי לחשושים מהפאלפון, עברו בי צמרמורות והתחלתי לשקשק מפחד.
"מ..מה אנחנו מחפשות ..?" שאלה מאיה בגמגום.
"הוא רוצה שנגיע למאזדה הלבנה .. הוא שם." לחשתי לה בחשש.
מצאנו אותה. התקרבנו בזהירות. מאיה הייתה לפניי.
הצמדתי את הפאלפון לאוזני. "השיחה התנתקה .." מילמלתי למאיה בפחד.
יכולתי להרגיש איך היא משקשקת מפחד ..
מאיה בחנה את האוטו. "כלום ." ענתה לי והחלה לצחוק. "הוא סתם ניסה להבהיל .." אמרה וניסתה לשנות את האווירה המותחת.
נאנחתי. וגיכחתי, כדי לזרום עם מאיה.
הסתכלתי בפאלפון כדי לדעת כבר מה השעה, צרחת אימים קטעה את מחשבותיי.
הפלתי את הפאלפון והרמתי את ראשי, ראיתי את מאיה עומדת משותקת, חיוורת וחסרת אונים .
התקרבתי אלייה והיא הצביעה אל חלון המאזדה.
ראינו את שחר. הוא היה שכוב במאזדה והיה אפשר לראות את פרצופו מקפיא הנשימה מבעד לחלון.
פניו היו מלאים בדם, ראשו היה מונח על זכוכית החלון, וטיפות דם ניגרו מפניו על חלון האוטו.
הרצח היה טרי. הרגשתי שאני עוד רגע מתמוטטת.
עמדנו שתינו, משותקות והבטנו בגופתו, והרגשתי איך החיים חולפים על פניי לרגע, מחשבות חלפו בראשי..
'אולי הרוצח עוד מסתובב פה ..'
מבלי לחשוב פעמיים, לקחתי יוזמה, וניסיתי לפתוח את המאזדה, לשחרר משם את גופתו של אחי המנוח. ומאיה רצה להרים את הפאלפון שהפלתי, בעודי מושכת חזק בידיות האוטו, אך ללא הצלחה .. האוטו נעול.
"אין קליטה ." מילמלה אליי מאיה בקול רועד.
הבנו שזה הסוף שלנו.
הפנתי את מבטי אל שחר המנוח והרגשתי מסוחררת, מבטו הקפיא אותי .
מאיה פלטה צרחה ואישוניה היו מורחבים, היא נסוגה לאחור ממני .. הבנתי את המסר, הרוצח ממש מאחוריי.
נשימתי נעתקה, לא זזתי ממקומי, לבי פעם בחזקה, הפחד הקפיא אותי.
הרגשתי את חום גופו, ראיתי את צילו עומד מאחורי ומרים סכין לכיווני.
מאיה החלה לבכות, היא בהתה בו, רוצח אותי.
הרגשתי איך הסכין מפלחת את בטני, פלטתי צרחה והתפתלתי מכאב, אלו היו שניות של ייסורים בלתי מתוארים.
מבטי האחרון היה אל מבטו של אחי, המבט המקפיא ההוא .

-סוף-