לילה אחד של נקמה – חלק 2~גל

כשהגיע הבוקר,שם פגשנו לראשונה את אמו של תומאס,רמונה.
"בוקר טוב,תומאס",צעקה בקול מחדרה לחדרו של תומאס.רמונה הלכה לארון,לבשה את שמלת הבית האהובה עלייה והלכה להכין ארוחת בוקר לה ולבנה.
"תומאס,האוכל מוכן",צעקה שוב רמונה.שקט מוחלט.רמונה הלכה לחדרו של תומאס והבחינה בחדר ריק.
רמונה הלכה במהירות לסלון ולקחה את הטלפון.
"פרנסיס?",שאלה אמו של תומאס.
"או שלום,רמונה",השיבה פרנסיס,אמו של בן-דודו של תומאס,ריי.
"תומאס עדיין אצלכם?" שאלה בדאגה פרנסיס.
"לא,למען האמת הוא בכלל לא הגיע למסיבת יום ההולדת,ריי היה מאוד מאוכזב",השיבה פרנסיס.
"מה זאת אומרת הוא לא הגיע? הוא יצא מהבית ב-19:00 בערב ולא חזר עד עכשיו!",אמרה רמונה בדאגה והוסיפה:"אנחנו מוכרחים להתחיל לחפש ולידע את המשטרה,עכשיו 12:00 בבוקר,לא הגיוני שהוא יעדר 13 שעות ולא נעשה משהו בנוגע לזה".
"אני אעזור לך,אני עכשיו אבוא אלייך ונסע ביחד לתחנת המשטרה",אמרה פרנסיס.
לאחר שהגיעו השתיים לתחנה,רמונה רצה במהירות אל הדלפק ואמרה לשוטרת: "הבן שלי נעדר כבר מאז 19:00 בערב אתמול,בבקשה עזרו לנו!".
'אני מצטערת,אבל אנחנו לא יכולים להכריז על מישהו כנעדר ולהתחיל לחפש אלא אם כן עברו 48 שעות מאז שהודיעו בתחנה שמישהו נעדר",השיבה השוטרת.
"מה זאת אומרת 48 שעות? הבן שלי לא מרבה לצאת מהבית והוא יודע בדיוק מתי לחזור הביתה במקרים שהוא הולך למקומות כאלה או אחרים!",השיבה בזעם רמונה.
"אני מצטערת,זה החוק",השיבה השוטרת.
יומיים עברו,ורמונה התקשרה למשטרה והודיעה שעברו 48 שעות מאז שהגיעה לתחנה והודיעה שבנה נעדר.
"אנחנו נתחיל בחיפושים כרגע",השיב שוטר מהתחנה.
שלושה ימים שלמים עברו,חיפשו בכל מקום ולא מצאו את תומאס.
שני שוטרים ניגשו לדירתה של רמונה ואמרו: "אנחנו מצטערים,גברת,אבל שלושה ימים שלמים חיפשנו את בנך ללא הצלחה.אנו נמשיך לחפש אבל הדאגה הגדולה שאולי הוא נחטף למקום מרוחק או שהאסון הכי גדול ואני לא רוצה להגיד אותו".
"אוי לא,תומאס שלי…בני היחיד!תומאס!",מיררה בבכי רמונה."גידלתי אותו בעצמי,לאחר שאביו מת מתאונת דרכים לפני שמונה שנים,אני לא מאמינה שזה קורה לי",הוסיפה.
"אם את רוצה,את יכולה לבוא איתנו לתחנה",אמר השוטר.
"לא תודה,אני מעדיפה להישאר בביתי",השיבה רמונה.
וככה זה נמשך,במשך 18 שנים,לא מצאו את בנה של רמונה וכבר ממזמן השוטרים איבדו אמון בחייו,וכך גם אימו…