ליז- הקריאה על אחריותכם

קרני אור השמש הסתננו מבעד לפתח התריס בחדרה של ג'ניפר ויצרו הילה זהובה סביב לשיערה הבלונדיני והארוך.
קרני השמש הגיעו לריסייה הארוכים, והיא פתחה אותם לאט לאט וחשפה את עינייה הירוקות .

חדרה, לעומת ביתה, לא היה גדול.
היו בו ארון, ושידה קטנה המוצבת ליד המיטה, כמו כל חדר רגיל.
היא אהבה את החיים שלה כמו שהם, היא לא הייתה צריכה צרות שיסתובבו בראשה, ולא הרגישה צורך להתאהב מכיוון שהייתה רק בת שש עשרה, וחייה עוד היו לפנייה.

היא קמה, התיישבה על מיטתה והסתכלה למטה, אל רגלייה המקופלות לישיבה.
היא ראתה ארנב קטן ורוד וצמרירי נח ליד כף רגלה.
"איך אתה הגעת לכאן, חמוד?" שאלה וחיכתה,כאילו ציפתה לתשובה מפיו של ארנב.
הארנב קפץ על רגליו, כנראה נבהל מקולה של ג'ניפר, והחל לרוץ במעגלים סביב עצמו, אך הסתבך בתוך הסדין ונפל. ג'ניפר צחקקה ואמרה: "בוא, חמוד, נקח אותך לביתך".

ג'ניפר הכירה היטב את היער הגדול שמתפרס מחוץ לביתה,
היא ידעה איפה ביתם של הארנבים, הצבאים, ואפילו הסנאים.
וכולם התנהגו אלייה בנחמדות, כי ידעו שלא תפגע בהם.
ג'ניפר קמה ממיטתה, התמתחה והביטה אל עבר הארנב.

היא לקחה מגפיים שחורות, ומעיל עור חום וארוך.
רגלייה החליקו בקלילות אל תוך המגפיים אולם עם המעיל הסתבכה מעט.
לבסוף, יצאה ג'ניפר מביתה כשהארנב הצמרירי בידייה,
והיא החלה להתקדם אל עבר ביתם של הארנבים.
שעות ארוכות התהלכה ביער עד שהיה נדמה שטעתה בדרכה,
היא שקעה במחשבותיה, אך לפתע הארנב הורוד קפץ מידיה וג'ניפר נבהלה.
הארנב רץ אל מחילה קטנה המוסתרת היטב באדמה.
בפתח המחילה נעמדו זוג ארנבים, אחד לבן כשלג ואחת חומה עם כתמים ורודים.
"הו, שלום מר וגברת ארנב!" אמרה ג'ניפר והכניסה את ידה לכיסה, הוציאה גזר גדול וכתום והשיטה אל זוג הארנבים.
הארנבה החומה-ורודה לקחה את הגזר ונעלמה בתוך המחילה, ומיד אחרייה הארנב הלבן.

ג'ניפר פנתה לחזור לביתה, אך לפתע השמיים החשיכו.
"כנראה כבר מאוחר" אמרה לעצמה, וניסתה לשכנע את עצמה שלא קורה שום דבר מוזר.
לאחר כמה דקות של הליכה, ראתה ג'ניפר בית עץ קטן.
העץ שממנו היה עשוי הבית היה רטוב ושכבה עבה של טחב כיסתה אותו במקומות מסוימים.
היא מעולם לא ראתה את הבית הזה.

"מעניין מי גר שם" חשבה ג'ניפר בלבה.
היא דפקה קלות בדלת, שלוש נקישות שהשאירו הד בחלל הריק שבבית.
שום מענה.
"הלו? מישהו שם?" קראה ג'ניפר וחכתה כמה דקות.
לאחר שראתה שאין תשובה מעברה השני של הדלת, פתחה אותה בזהירות וראתה את פנים הבית הישן.
היא בקושי ראתה מה נמצא בתוכו, הכל היה חשוך,רטוב והעלה ריח נוראי שגרם לעינייה של ג'ניפר לדמוע.

לפתע הטלפון הנייד שלה צלצל במנגינה האהובה עלייה, היא הוציאה את הטלפון מכיסו של המעיל הארוך וראתה על הצג: דודה אמבר.
היא מיהרה לענות כי ידעה שדודה אמבר שנאה לחכות, ואם היו גורמים לה לחכות יותר מדי, היא הייתה מתעצבנת. וכשדודה אמבר מתעצבנת קורים דברים לא טובים.

"הלו? ג'ניפר?!" צעקה אמבר מעברו השני של הקו.
"דודה אמבר? הכל בסדר?" שאלה ג'ניפר, זה מוזר שדודה שלה צועקת כך בלי סיבה.
"איפה את לעזאזל?! היית אמורה לבוא אלינו לפני שעתיים!" היא המשיכה לצעוק, וברקע נשמע רשרוש הצמידים שעל ידייה.
"סליחה דודה אמבר, שכחתי מזה לגמרי. אני באה עכשיו" היא אמרה, ניתקה ורצה הכי מהר שיכלה לכיוון ביתה של דודתה אמבר.

כשהגיעה, התנשפה כמה דקות ולאחר מכן דפקה על הדלת.
דודה אמבר פתחה את הדלת לרווחה וחיבקה את ג'ניפר.
"ג'ני!" צעק בן דודה הקטן של ג'ניפר, הוא רק בן שש וכבר העריץ את בת דודתו.
"ג'וני!" היא קראה לו בכינויו, שמו המלא היה ג'ונתן.
ג'ונתן הקטן רץ לעבר ג'ניפר וחיבק אותה חזק, וכמובן שהחזירה לו חיבוק.
האהבה ביניהם הייתה מאוד גדולה, הם שיחקו ביחד וצחקו ביחד, ממש כמו אחים.
ג'ניפר השתחררה מאחיזתו.

היא בדקה את השעה בטלפון שלה, כבר אחד עשרה בלילה.
ג'ניפר הרגישה איך העייפות משתלטת עלייה אחרי כל היום שעברה.
"דודה אמבר, אני יכולה לישון? טיילתי היום ביער, ואני ממש עייפה" אמרה ופיהקה.
"כן, ברור." השיבה לה דודתה ומיד הלכה להביא ערימת שמיכות שישמרו על גופה של ג'ניפר מהקור.

כעבור כמה שעות, כולם כבר נרדמו.
ג'ניפר שכבה על הספה כשערימת השמיכות על גופה, גם היא כבר ישנה עמוק.

לפתע, השדה שבתוכה התעוררה.
מיד גופה של ג'ניפר השתנה לגמרי.
עורה נהיה חיוור, שיערה השחיר וארך, ובגדייה הפכו לכותונת לילה ישנה ובלוייה עם כתמים של דם.
כמובן, ג'ניפר היא לא הראשונה שליז השתלטה על גופה.
ליז קמה, וצחקה צחוק מרושע.

היא התהלכה ברגלייה היחפות על רצפת הבית הקרירה, מתהלכת בין החפצים והמסדרונות.
עד שהגיעה לחדרו של ג'ונתן.
היא נכנסה ולא השמיעה אף רעש.
בזהירות, היא לקחה את גופו הקטן, בלי שיתעורר.
היא ריחפה עד שהגיעה אל דלת הכניסה, פתחה אותה בשקט ויצאה לאוויר הפתוח.
היא ריחפה בין עצים והרוח הקרירה של שעות הלילה הכתה על פנייה בחוזקה.
שיערה השחור והארוך התנופף באוויר, ועשן שחור וסמיך יצא מגופה, והתערבב עם הרוח.
כשהגיעה לבית העץ הקטן שג'ניפר מצאה, היא עצרה וזרקה את גופו של ג'ונתן
לתוך הבית.

גשם חזק החל לרדת וברקים נשמעו, ג'ונתן התעורר במהרה וקפץ ממקומו.
הוא תהה לעצמו איך הגיע לכאן, אחרי הכל, הוא נרדם במיטתו והתעורר בבית עץ קטן ונטוש.
בינתיים, ליז התכוננה להכנס.
היא ידעה בדיוק מה מונח על הרצפה ואיפה, כך שלא הייתה צריכה אור כדי לראות היכן נמצאה הסכין.
ג'ונתן הקטן ישב בפינת החדר, גופו הרזה משותק מפחד.
הוא לא ידע שאת סופו הוא ימצא בתוך בית קטן ומתפורר באמצע היער.
גשם כבד ירד וחלחל דרך גג העץ הישן.
שלוש דפיקות חזקות נשמעו בחלל הריק, והדלת החורקת נפתחה לאט לאט והשמיעה צליל מחריש אוזניים.
בפתח הדלת ניצבה דמות, שיערה שחור וארוך וכותנת לילה לבנה ובלויה על גופה.
ברק שהבזיק בשמיים האיר את פנייה וג'ונתן מיד זיהה את אותן הפנים המוכרות-ליז.
היא התקרבה אליו בצעדים גדולים ולאחר שהגיעה מספיק קרוב עצרה, התכופפה ולקחה סכין גדולה שהונחה על האדמה. "ג'ונתן.." היא אמרה והצמידה את הסכין לגרונו החיוור, הוא בהה בעינייה השחורות ללא האישונים וגמגם.
קולות הגשם והברקים היו היחידים שהפרו את הדממה.
"ליז.. א-אני לא יודע מה עשיתי לך..א..אני מצטער.." הוא התחנן לרחמים מין הרוצחת.
"לא, חמוד, אני זו שצריכה להצטער".
ג'ונתן צרח כשליז החלה לחתוך את גרונו באיטיות.
הוא ניסה להתנגד ולברוח, אך היא גברה עליו.
צרחה אחרונה נשמעה והדהדה בחדר, עד שעיניו הקטנות נעצמו, לנצח.