לבד…- פרק 3
חותמת שנשארת כל החיים… עמוק בתוך הלב…
נחזור להיום, יום שבת בבוקר, שמעתי את אמי צועקת לרקס, אחי הקטן, לרדת לאכול ארוחת בוקר.
צלילי הפלייסטיישן השתתקו וצעדים איטיים נשמעו בדרך למדרגות.
קמתי מהמיטה, בקושי פותחת עיינים, התלבשתי, לבשתי גופיה שחורה עם פרצוף של חתול ומכנס ג'ינס קצר בצבע כחול-תכלת.
נעלתי את נעלי הבית ויצאתי מהחדר.
ירדתי לסלון והרחתי את החביתה שוב… נהייתי רעבה מאוד ולכן הלכתי למטבח והתיישבתי לידו.
אמי הסתובבה ועיניה התמלאו דאגה.
"מה קרה לך, איימי?!" היא שאלה בנימה מודאגת..
"כלום אמא פשוט ישנתי ממש קצת… לא יכולתי להירדם…" עניתי וניסיתי להראות כמה שיותר אמיתית.
"איימי אני מודאגת מאוד ממצבך! אתמול המורה שלך לפיזיקה התקשרה אלי ואמרה שנרדמת באמצע השיעור! ומה קרה בשיעור היסטוריה? מישהו סיפר לי שלא הכנת שיעורים כבר פעמיים! איימי את בכלל מקשיבה?" היא צעקה.
שמעתי רק חלק מדבריה אז עניתי "כן אני מקשיבה…".
"איימי, חמודה, את חייבת לנסות ללמוד יותר, את תצליחי! אני מאמינה בך…" היא אמרה ונימת הכעס התחלפה בנימה של דאגה, שוב…
"אמא, אני עושה כל מה שאני יכולה אבל זה פשוט קשה כי.. אני לא ישנה מספיק ונורא קשה להתרכז ככה.." אמרתי באדישות, כאילו זאת הייתה הבעיה.
"טוב.. אני מקווה שמחר אני לא אקבל שוב טלפונים מהבית-ספר…" היא ענתה ובזה נגמר הסכסוך.
"אני הולכת לטייל קצת בשכונה, אמא, בא לי גם לקפוץ לבקר את קיילי." אמרתי לאמי ויצאתי מהבית.
"ביי חמודה" היא צעקה לי.
"ביי" עניתי וסגרתי את הדלת.
הלכתי בית חורשת עצי האשוח הגבוהיים, עברתי ליד המכולת הישנה, המוכרת ישבה ליד הקופה וכתבה משהו במחברת הגדולה והאפורה שהונחה על השולחן.
העלים נשרו והשמיעו קול רשרוש מתחת למגפי העור השחורים שלי, ואני חשבתי מה לא בסדר איתי…
ופתאום ראיתי שהנוף השתנה… כל הבתים היו שחורים-אפורים, החלונות היו שבורים והסדקים בקירות מילאו את הבתים האלו.
העצים היו ערומים מעלים ואילו המדרכה הייתה סדוקה ומפותלת.
שמעתי קולות, לא קולות שמשמיעים בני אדם ולא קולות של חיות.. קולות משונים.. האלה ששמעתי בגיל שש באותו ערב שקבע את מקומי בעולם הזה…
הקולות בקעו מהבית בקצה הרחוב…
ראיתי מספיק סרטי אימה בשביל לרוץ חזרה.. אבל משהו.. משך אותי לשם.. אולי הסקרנות ואולי… הרצון לדעת מי היא המפלצת שהרסה את חיי…
צעדתי בשביל הגישה של הבית האפור, הרוח נשבה על פני, כאילו אומרת שאלך אך לא שמתי לב ואפילו הגברתי את קצב צעדי.
נכנסתי לבית, הכל היה חשוך וסדוק… לא היה נפש חיה ואפילו הקולות הכל כך משונים שליוו אותי, נפסקו…
שקט מצמרר גרם לי להתכווץ מפחד ופתאום… דלתות הבית נסגרו מעצמן… וננעלו…
תגובות (1)
זה מותח מאוד!!! אהבתי מחכה להמשך :)