לבד בבית

זה קרה כשהייתי בת 5.ההורים שלי היו צריכים לצאת לחתונה, וברגע האחרון הבייביסיטר הבריזה להם.בלית ברירה הם השאירו אותי לבד.קצת פחדתי, אז נעלתי את הדלת, לקחתי את הטלפון לידי כדי להתקשר לאמא אם יהיו בעיות, והתיישבתי על הספה כדי לראות טלוויזיה.התרווחתי על הספה והנחתי את ידי על המשענת, אך לפתע… היד שקעה פנימה…!נורא נבהלתי, אבל אז נזכרתי שזה רק החור המעצבן בספה.נשמתי עמוק, ניסיתי להרגע ואמרתי לעצמי ששומדבר רע לא יכול לקרות; זה רק ערב אחד קצר, אמא ואבא תיכף חוזרים…מעודדת מעט הדלקתי את הטלוויזיה ושקעתי בסרט האהוב עלי.טררר… טררר… הטלפון מצלצל. הרמתי את השפורפרת והקשבתי."שלום חמודה, זו אמא. אנחנו הגענו, אבל הבטריה שלי עוד שניה נגמרת.. אל תדאגי, לא נחזור מאוחר".והטלפון נדם.לא שמחתי במיוחד, אבל מה אפשר לעשות? וחזרתי לצפות בסרט.טררר… טררר…עכשיו קצת נבהלתי. הרי אמא אמרה שהיא לא יכולה להתקשר, אז מי זה יכול להיות?הרמתי בזהירות את השפורפרת, הקשבתי, ובבת אחת ליבי צנח.זה היה קול מפחיד ואפל… "שלוםםם, אני ערפדדד… עוד שעה- אני באאא אליךךך!"רועדת מפחד שמטתי את הטלפון. בהיתי בו משותקת כמה שניות, ואז התעשתתי.בלב הולם ווידאתי שהדלת נעולה. סגרתי את כל החלונות, אטמתי את כל הפתחים, וחזרתי לספה, מקווה שאיכשהו דמיוני תיעתע בי וכל זה היה לא יותר מחלום מטופש…ניסיתי לחייג לאמא שלי, אבל כפי שציפיתי, הגעתי למשיבון האלקטרוני. עכשיו כבר לא יכולתי להתרכז בסרט. התכרבלתי בשמיכת הפוך האהובה עלי, וניסיתי לשכוח מהקול המצמרר.ישבתי כך בשקט במשך כמה דקות, וכנראה שנרדמתי.טררררר…צלצולו המונוטוני של הטלפון קרע את הדממה, וליבי החל דופק במהירות. הרמתי את השפורפרת, מייחלת לשמוע את קולה המרגיע של אימי…אך לשווא."שלוםםם, זה אני, הערפדדד…. בעוד חצי שעההה- אני באא אליךךך!!"זה כבר היה יותר מדי בשבילי. נשכבתי על הספה והתחלתי לבכות…מיררתי בבכי, כועסת על כל העולם; על הבייביסיטר החצופה, על הורי שהשאירו אותי לבדי, על עצמי, שאני כה קטנה ולא מסוגלת להגן על עצמי…ושוב.טררררר….ידעתי מה מצפה לי אם ארים את השפורפרת, אבל אולי בכל זאת אמא מתקשרת לדרוש בשלומי?עניתי לטלפון מלאת תקווה, אך שוב התבדיתי."שלוםם, אני הערפדדד… את זוכרת, עוד רבע שעההה אני מגיעע! התכוננייי….."התכונני? מה הערפד הארור הזה רוצה מהחיים שלי?ואולי… אולי זו סתם מתיחה? אבל זה לא הגיוני, הקול נשמע מפחיד כל כך, אמיתי כל כך…טרררר….."שלוםםם, זה הערפדדד… עוד 5 דקותתתת!"בדחף טפשי התחלתי לגרור רהיטים אל הדלת; שולחן, כסאות, מגרות…לא חשבתי שזה יכול לעזור נגד ערפד, אבל הייתי חייבת להרגיש שעשיתי משהו נגדו.טררר….."עוד שתי דקותתתת!"עכשיו כבר הייתי משותקת מרוב פחד. לא יכולתי לזוז, בטח שלא לעשות משהו כדי למנוע את מה שעומד להתרחש…ולפתע, נשמעו בו-זמנית צלצול טלפון ודפיקה בדלת.אוטומטית הרמתי את הטלפון."שלום מותק, זו אמא. אני מתקשרת מהפלאפון של סבתא.. אני לא יודעת אם שמת לב, אבל במשענת של הספה יש חור ענקי… שכחתי לומר לך, אבל הזמתי את הרפד לתקן אותו. הוא אמור להגיע בכל רגע, בסדר?"