”כן, כולם הבינו…”

"הקוראסון יצא קצת יבש…" הביט במאפה הנגוס באכזבה, "שילמתי על הדבר הזה יותר ממה שהוא ראוי לו."
"אל תמהר כל כך להתלונן יוני," אמר שותפו לשולחן תוך שהוא לוגם מספלו, "תאמין לי שמהקפה כאן לא תתאכזב."
"נכון, כי זה קפה, נוזלי יענו…"
"אני לא חושב שהבנת למה אני מתכוון."
"דווקא כן הבנתי." אמר בחיוך ממזרי.
"עכשיו אתה סתם מעצבן."
"אתה מכיר אותי אחרת?"
שתיקה קצרה.
"אתה כזה חנון."
יוני גיחך, "כן, הומור נחמד יש לי, הא מאיר? אבל בוא נשים את זה רגע בצד, אני מבין שאתה רוצה לדבר איתי על משהו, לא?"
"נכון," הוא הוריד את הספל שעד עתה היה צמוד לפיו אל צלוחית הקרמיקה הלבנה, בהיפגשם משמיעים את הצליל הגבוה והיוקרתי שהוא אוהב, "זה בנוגע לאח שלי."
יוני קפא במקום, והרצין. הוא בחן את עיניו של מאיר, חיפש שם צער, כעס, תסכול, אולי אשמה? ולא הצליח למצוא דבר. עיניים חתומות, לא מגלות דבר. הוא נאנח, "הבאת את זה משום מקום, אבל אני שמח שאתה מרגיש יותר פתוח לדבר על זה."
"כן," אמר מאיר, מוריד עיניו אל השולחן, "הזמן עושה את שלו."
"שלוש – סליחה, ארבע שנים?"
"ארבע שנים וחמישה חודשים."
יוני נשען לאחור בכסאו ושילב ידיו תוך שהוא מתנדנד מעט, "הרבה מאוד זמן ואתה לא מדבר על זה… כבר התחלתי לחשוב שהמשכת בחייך."
"השלתי את עצמי לחשוב ככה מידי פעם, ובכל זאת, ידעתי שאני משקר לעצמי."
"בשבעה לא דיברת על זה מילה… זה מה שאני זוכר לפחות."
מאיר חייך מעט, "כן, ניסיון כושל להדחיק ולשנות נושא לכדורגל, סרטים צחוקים ושטויות. רק לא זה. אמא שלי הייתה מאוכזבת ממני, לקחה אותי לצד ואמרה לי שאני מתנהג בילדותיות, אבל מה יכולתי לעשות? לא הצלחתי להתמודד עם זה…"
"אל תדאג," יוני נשען קדימה, "אף אחד לא באמת חשב שלא אכפת לך, כולל אמא שלך, כולם הבינו."
"כן, כולם הבינו…"
יוני הביט בעיניו המנותקות של חברו, ותהה, מה הוא רואה שם. יוני ניחן בכישרון מאוד מדויק להבחין מה מתחולל בליבו של אדם רק בהצצה קטנה לחלון עיניו, הוא לא תמיד ידע את הסיבה, אך הבנה והזדהות עם רגשותיו של האחר בהחלט מסוגלת להתרחש, גם אם הוא מנסה להסתיר זאת. ולכן מאיר הוא כזה חייזר, יצור לא רגיל, שבמשך כל שנותיו כחברו של הבחור הזה, יוני לא הצליח לפענח מה קורה שם בפנים, שהרי עיניו תמיד עטו מסך כבד שהסתיר הכל. ובכל זאת, רק הפעם, הצליח לראות שם מעט.. פחד?
"אז… מה גרם לך לדבר על זה פתאום?"
מאיר הרים את עיניו, עיכל את ששמע והוריד אותן שוב אל השולחן, משחק בעטיפת הסוכר המקלונית, "אני… לאחרונה רואה אותו."
"רואה… את מי?" שאל יוני לאט ובזהירות.
"נו, אתה יודע, את רפאל…" מאיר הרים את עיניו, "אני רואה את רפאל בחלום הרבה לאחרונה."
"אתה רואה את רפאל…"
"כן."
שתיקה קצרה.
"טבעי אחי, טבעי לגמרי, הגעגוע אליו בטח קשה לך."
"זה לא זה יוני, זאת לא הנקודה… הוא מפחיד אותי."
"מה זאת אומרת? זה סיוט כאילו?"
"לא יודע אם להגדיר את זה כסיוט, כי זה לא בדיוק זה, הוא לא מתנהג שם שונה, וגם האווירה שם לא כזאת משונה, זה אני והוא, על החוף, שותים קצת קולה, הוא מחליט להיכנס לים, וככה נגמר החלום."
"זהו?"
"כן, זהו. ואני תמיד מרגיש שמשהו לא כשורה, משהו לא מסתדר לי, כל החלום אני מרגיש בחוסר נוחות, כאילו אני מפספס איזשהו פרט מאוד קריטי, והקטע הכי הזוי -" מאיר רכן מעט אל יוני והוריד קצת את קולו, חש כי שומעים להם. "שבסוף החלום, אני קולט את זה, נופל לי האסימון, אני מתמלא חרדה אחי, חוטף צמרמורת שעוברת לי בכל הגוף ואז.. ואז אני פשוט מתעורר. ואני לא זוכר מה קלטתי. מה שהופך את זה לעוד יותר מפחיד."
"למה זה כל כך מדאיג אותך? זה רק, אתה יודע, אני מדבר כאן בזהירות כן? אבל זה רק חלום אחי."
"נכון, חלום. אבל לא רק חלום. הוא ממשי מידי, וכל הזמן חוזר על עצמו. בזמן האחרון הצמרמורות ממשיכות גם לשלב שאני כבר ער. אחי! אני קם בבוקר מזיע, לפעמים גם רץ לשירותים להקיא."
"וואו. כמה זמן אתה כבר במצב הזה?"
"חודשיים סך הכל… מאז החלום הראשון. למרות שגם אז הייתה לי את התחושה שחלמתי את זה כבר בעבר. החלום הראשון היה מאוד מטושטש, התחושות היו פשרניות ולא זיהיתי אפילו שזה הוא. עם הזמן הצבעים נהיו חדים יותר, יכולתי להריח את הים, הרגשתי את החול בידיים. והפחד גם הוא התגבר, יחד עם חולשה וצמרמורת… ההקאות התחילו לפני שבועיים, אני לא מצליח לגעת בכלום בבוקר וקשה לי לישון בלילה."
כן, חשב יוני, את השקיות בעיניים הוא רואה כבר זמן מה.
"חשבת לדבר על זה עם פסיכולוג?"
"לשלם 400 שקל לאיזה אחד שאני לא מכיר רק בשביל שישמע אותי מספר לו סיפורים? לא תודה."
"הייתי מציע לך לשקול את זה אחי."
"נו עזוב את זה, אני אומר לך אחי יש לי הרגשה שהוא מנסה לומר לי משהו."
יוני מצמץ, הוא לא חשב שמאיר מאמין בדברים כאלה, במסרים מעולם האמת. "מה?"
"נו כן, אני אומר לך זה לא צחוק, כל החלום הוא ממלמל, אני מדבר איתו והוא משיב לי במלמולים, כאילו הורידו את הווליום יותר מידי עם השלט… ואני איכשהו מקבל את זה, אני מקבל את המסר, אבל בלא מודע אחי, ואתה יודע מה הבעיה? שזה נשאר שם, זה לא עולה לחלק המודע, ורק בסוף זה עולה וכולי מתפוצץ מפחד. זה מטריף אותי."
יוני לא יודע מה לענות. באמת, בנאדם שאח שלו נפטר זה כמו כלי זכוכית יקר שמחזיקים על הזרת, חשוב מאוד לשמור על יציבות לא משנה מה הוא אומר לך. "אני אגיד לך ת'אמת אחי, אני לא יודע כל כך על מה אתה מדבר…"
מאיר נאנח, "זה בסדר, אני יודע שזה נשמע מוזר…"
"דיברת על זה עם עוד מישהו?"
"לא."
יוני הוריד את עיניו אל השולחן, מתוסכל מזה שחבר שלו במצוקה והוא יושב כאן חסר אונים ואובד עצות. מה עושים במצב כזה?
"אתה יודע ממה הוא מת?" שאל מאיר.
יוני לא ציפה לשאלה הזו. "נירא'לי, הוא היה בטיול עם חבר טוב שלו, נכנסו לאיזה מעיין… והוא טבע שם."
"זה לא מה שקרה."
יוני קימר את גבותיו. "אז מה קרה?"
"הוא התאבד. הם הלכו לישון, וחבר שלו קם בבוקר וראה אותו תלוי על עץ."
"לא נכון…"
"כן, ביקשנו מאותו חבר שלא יספר מה קרה באמת, הוא גם העדיף לשמור את זה לעצמו, ואפילו להדחיק את זה."
"היו… סימנים מקדימים?"
"לא… שום דבר לא הכין אותנו לזה."
"באמת אני… באמת מצטער לשמוע את זה אחי," כנראה, חשב יוני לעצמו, זו גם הסיבה למה בזמנו כל הזמן ניסה לשנות נושא, זה בטח העלה לו יותר מידי שאלות קיומיות. זה מאוד עושה את ההבדל עם המוות בטעות, או במכוון.
"כן, לפחות שמעת." מאיר הביט בשעונו. "טוב, אני צריך ללכת."
הם קמו שניהם. נתנו כיף וחיבקו אחד את השני לשלום, "יהיה בסדר מאיר, אני כאן לכל מה שאתה צריך."
"בטח אחי, אני יודע שאני יכול לסמוך עלייך."

הטלפון של יוני צלצל, והוא הופתע שצלצל מוקדם מהרגיל, בחוץ היה עוד חשוך ובכלל כיוון אותו לשבע בבוקר. הוא הרים את הטלפון וראה כי 4:24 עכשיו, וזה לא היה שעון מעורר, זה מאיר. אוקיי. אם לא השיחה הזאת בצהרי אותו יום הוא היה מנתק ללא בושה, אפילו לא מסנן, מאיר והשטויות שלו, מנסה לגרור אותי להרפתקאות המוזרות שלו. אבל עכשיו… אולי זה קשור לחלום?
"כן מאיר – "
"תקשיב, יוני, אני עכשיו מבין מה הוא רצה לומר לי כל הזמן הזה."
פתאומי ביותר. הוא התנשף בחוזקה, כאילו נתקף חרדה או משהו.
"חלמת את זה שוב?"
"כן…"
"ומה הוא אמר?"
"אחי, אני לא מסוגל לישון עוד לילה בבית הזה."
"מה הוא אמר?"
"אין מצב שאני נשאר כאן אחי! הייתי צריך להבין את זה מזמן, איך לא הבנתי את זה כבר?! איך?! היו רמזים לזה עוד מאז שהוא מת, אפילו עוד לפני זה! אני כל כך טיפש! טיפש! טיפש! טיפש!"
"אחי! תרגע! מה הוא אמר?!"
"הוא אמר לי," יוני יכל לשמוע אותו בולע את רוקו מעבר לקו,

"מאיר, תזהר מאמא ואבא, אתה הבא בתור."