יעד סופי – הגירסא שלי – פרק 2

גלן נפרד לשלום מכל הקבוצה של תשעת האנשים. הם לא ייחסו חשיבות מרובה למקרה באגם עם התנין. הם פשוט העריצו קצת יותר את ג'ונתן על זה שהציל אותם.
כל התשעה חזרו לבריטניה במטוס וחזרו כל אחד לבתים שלהם. כמובן שהם שמרו על קשר אבל זה לא שינה כלום.

-ג'ותן-
ג'ונתן היה בבית שלו. הוא לא הרגיש מיוחד כל כך. הוא הרגיש את התנין ברגל והוציא את כולם. זניח. אז הם חייבים לו את חייו? שיהיה. הטלפון צלצל. רובי.
"שלום רובי"
"היי ג'ונתן, אתה בא אלי היום הביתה? ככה לקפה"
"סבבה, מתי?"
"תשע"
"נפגש" אמר ג'ונתן וסגר את הטלפון.

-רובי-
רובי פסע בביתו.
"שלום ברק" אמר לכלבו האהוב וליטף אותו. ברק נבח והוציא לשון. הוא כשכש בזנבו.
"חמוד שלי, רוצה קצת עוף?" שאל רובי.
ברק נבח כאילו הבין אותו.
רובי הוציא את העוף מהתנור.
ברק נבח ואז דחף את רובי על התנור שלו. רובי החליק ונפל על הישבן על דלת התנור שהייתה עדיין פתוחה בזמן שהוציא את העוף. העוף נפל על הרצפה וברק התחיל לאכול אותו.
דלת התנור קרסה על הרצפה ונשברה לחתיכות. ברק בטעות בלע את החתיכות ואז נחנק. הוא הקיא על רוב. רוב החליק על הקיא והראש שלו נדפק בתנור. רוב דימם לחלוטין ולא היה מי שיעזור לו.
מה שרוב לא ידע זה שהוא הקורבן הראשון. המוות חיפש אחרי כל אלו ששרדו את בור המים. המוות כעס על הרמאות. רובי היה הראשון לצאת מהמים. עכשיו המוות היה יכול לסמן את ה – V הראשון…

-ג'ונתן-
השעה הייתה תשע בלילה. הדלת של רובי הייתה סגורה אבל לא נעולה. אחרי 10 דקות שדפק על הדלת ולא שמע תשובה הוא פתח את הדלת. הוא הסתכל סביב עד שקלט את הגופה של רובי ושל הכלב שלו – ברק.
"מה זה?!" קרא.
ג'ונתן אז הבין. המוות רודף אחריהם.
המוות רצה אותם.