חלום שחור

בין חורבות הרס היא פוסעת בדממה. מולה ניצב מבנה גדול בצבע שחור, שנראה יותר כמו איזו טירה ישנה. היא נכנסת לבפנים.
כל הריהוט, הקירות הדברים שהיו שם מפוזרים עכשיו על הרצפה, מלאים בלכלוך, אבק, קורי הכביש, וצבע יבש.
היא עולה בגרם המדרגות הרעוע, מפחדת שמא התפוררו המדגרות והיא תיפול ומגיעה לקומה השנייה.
היא פותחת את הדלת הראשונה שבדרכה, והרגשה מוזרה כזאת מציפה אותה.
היא מרגישה כאילו קולות של אנשים שהיו פה קוראים לה, לוחשים לה לחזור אליהם. לא לעזוב אותם.
"את שייכת לכאן"
"אל תלכי"
"לא, תברחי עומד לקרות אסון"
"תצילי את עצמך"
היא מנסה להבין מה היא צריכה לעשות. לברוח או לחזור? להציל או להינצל?
היא עוברת עוד חדר, עוברת עוד קומה, והקולות אינם מפסיקים. הם מכים בה בעוצמה. היא לא מבינה איפה היא, או איך היא הגיעה לפה, ואיך בכלל היא שומעת את הקולות המוזרים האלה.
היא נכנסת לתוך חדר. הקירות בו בצבע זריחה, כמו שהיא אוהבת. יש מיטה גדולה בצד. ארון, שידה, כיסא. פתאום היא מבינה מה נראה לה מוזר בהתחלה. החדר עדיין עם צבע. שום דבר לא השתנה בו.
הוא נראה לה מוכר אך היא לא יודעת למה. בצד, על אדן החלון יש תמונה. זאת תמונה של כל מי ששהה במקום הזה. היא מתקרבת בזהירות ופולטת צווחה. היא רואה את עצמה שמה. באמצע התמונה.
איך הגיוני שהיא היתה פה והיא לא זוכרת את המקום הזה?
פרצופיהם של שאר האנשים מטושטשים כך שהיא לא מצליחה לזהות אותם. היא מעבירה מבט אחד ואחרון בחדר, ויוצאת משם.

הקולות רודפים אחריה, כאילו לא מרשים לה לעזוב את הבניין אך מצד שני כאילו נלחמים אחד בשני. היא יוצאת משם. מביטה אחורה אל הבניין. עכשיו היא יודעת דבר אחד. היא חיבת לברוח מפה. היא עושה צעד אחד, ואז הכל נעלם.