חכו להודעה חדשה-1

"הלו?!?!?!"
"זואי?! ?!"
"מה??"
"משעמם לי"
"תקשיבי סופי כבר 2:00 בלילה תשכבי לישון מי מתקשר בשעה הזאתי.."
"טוב, טוב."
" רגע תקשיבי.."
"מהההה?!"
"אההמ….שכחתי"
"טוב ביי סופי"
"רגע זואי, נזכרתי. בואי למחשב."
"סופי לא! תראי מה השעה אניי עייפה ואני צריכה להשלים שעות שינה למחר לבית ספר! זה יום לימודים ראשון. אני לא יכולה ללכת עם שקיות בעיניים אני צריכה לעשות רוושם טוב!!"
"זואי?, למה את כזאת תוקפנית?"
"אני תמיד עצבנית כשמעירים אותי."
"אהה טוב ביי"
"ביי!"….

"זואי, בוקר טוב.."
שמעה זואי ופקחה את עינייה
היא לא ראתה אף אחד…
היא רצה במהירות אל אימא שלה ואמרה "הבית החדש לא נוח לי אימא. אני שומעת כאן תמיד רעשים מוזרים…"
אימא שלה ענתה " זואי, מתוקה. זה כלום. אולי את לחוצה או מתרגשת. הכנסתי כבר את האוכל לתיק שלך"
"אווף אימא אני מודאגת." אמרה. והתחילה להתארגן.
"ביוש אימא"
פגשה את סופי בדרך לבית ספר
"היי חופרת!" אמרה לה
היא ענתה לה "נו מהה?! לא אשמתי שאני לא עייפה " ופיהקה.
"לא עייפה?, איך תסבירי תשקיות ותפיהוק הארוך שלך??"
"אוויש נוו, עלית עליי" אמרה סופי.
"נו טוב מה רצית להגיד לי שהיה כל כך חשוב?" שאלה זואי.
"מצאתי באינטרנט כתבה על הבית שלך. לפני זה גרה שמה משפחה עשירה שנרצחה באכזריות לפני כ-30 שנה." ענתה סופי.
"OMG באמת?! ?! ?! " שאלה זואי.
"כן" ענתה סופי.
כל היום הייתה זואי מודאגת. היא לא הקשיבה בשיעורים ולא כלום רק חשבה וחשבה על המשפחה שנרצחה בביתה.