חייו של איידן- פרק 1. אימה!
לעמוד מול המראה. כמה כוחות צריך בשביל לעשות זאת? אולי בשבילי לקום למראה גורם לי להיות באפיסת כוחות, לפחות ככה הרגשתי אז. כשהמראה מסתכלת עליי בזלזול, בלעג וברוע. המראה אף פעם לא אהבה אותי, שום זכוכית שמשתקפת אף פעם לא אהבה אותי.
כאשר הבטתי במראה הלב שלי יורד עד למותניים, הלחץ דם נמך. אני נעשה חיוור רק מלהסתכל על עצמי. וזה משוגע. אני משוגע.
שיער חום. חום מכוער ורגיל למדי, אפילו רגיל מדי. עיניים ירוקות שנראה הדבר היפה בי, אבל הן מלחיצות. חולצה מכופתרת בצבע כחול, שתמיד הייתה מסודרת ומכובסת. אני לא נמוך ולא גבוה, אפשר להגיד באמצע. אבל הייתי עצם. הייתי מקל, כמו שאומרים לרזים. לא משנה כמה אוכל, תמיד המראה תרזה אותי, והמשקל רק ישאר אותו דבר, אפילו לפעמיים הוא יורד.
"למה אתה תמיד מסתכל על המראה בצורה כזאת?" שאלה לפתע אנג'י, כשהיא קופצת עליי ומצטופפת לשטח המראה. אני מעט נדחף ואז מתרחק מהמראה, עד שאיני רואה את השתקפותי יותר. אני נמלא הקלה, וכשאנג'י שומעת את האנחה שלי היא מתרגזת.
"די, המראה לא שונאת אותך כמו שאתה אומר." היא התחילה לאפר את עינייה בעיפרון, ואני רק חשבתי שאחותי הקטנה לא צריכה איפור לפניה היפהפיות. אבל היא חושבת שכן צריך, תמיד התנגדתי לה.
"כך אני מרגיש ממנה."משכתי בכתפיי וארגנתי את התיק לבינתיים לבית הספר.
"איידן." היא הסתובבה אליי, נעצרתי והרמתי את מבטי אליה. "המראה היא חפץ. המראה היא השתקפות שלך, היא בלי רגשות. היא מתנה מאימא, איך היא יכולה לשנוא אותך?" התאפקתי בדחף להזכיר לה שאימנו מתה, מבלי סיבות ידועות, אך היא תמיד הייתה הבת המועדפת שלה. הרגע שהביטחון העצמי שלי ירד לאפס היה כשאימי אמרה את משפטה האחרון לאחותי המלאכית אנג'י. ואני רק בכיתי וברחתי, ועכשיו אני חושב שזה היה חוסר כבוד לברוח מאימי כשעוד שעה היא עומדת למות.
"את לא יכולה לדעת אם המראה באמת שונאת אותי. גם אם היא חפץ, העובדה שהיא פה רק מוריד מבטחוני. ואין לך זכות לדבר, את ילדה מלאכית. אימא תמיד אמרה ככה." כשאמרתי אימא, קולי נעשה צרוד וקשה. גוש נבלע לי בגרון. גם לאנג'י היה קשה לשמוע את זה. פנייה נעשו עצובות, והיא עוד לא אמרה מילה, ורק יצאה מהבית בטריקת דלת. תמיד הלכנו לבית ספר ביחד, אבל הפעם היא רצתה לבד, ולא התנגדתי לה. אבא לאחר מכן נכנס לחדר.
תגובות (1)
תמשיכי :)