חדר העינויים ( חלק שני )

*נא לקרוא את החלק הראשון*!

הפרוצדורה הייתה מהירה להפליא. חוזה יבש ומשעמם. שכפול מפתח. שלוש פעמים הלוך – חזור עם האוטו והכל מוכן תוך פחות מיומיים. ציוד היצירה שלי כלל בתוכו כלי גילוף ופיסול, כלי הלחמה למתכות, מברשות בכל הגדלים ודליי צבע בכל הצבעים. הנחתי את הכל זה לצד זה. ציורים גמורים ולא גמורים, פיסולי אבן וחומרים אחרים, גילופי עץ וסרטוטים. היו מהם בשפע ובכל זאת, לא מילאו כלום מחלל החדר. ממש כאילו החדר בולע את הפריטים האלו בתוכו ללא מאמץ.
הרתחתי קפה ולאחר מנוחה קלה הצבתי שרפרף גבוה ועמדת עץ במרכז החלל. בדיוק היכן שדמיינתי את עצמי מצייר. על העמדה הנחתי מלבן קנבאס לבן ובסמוך על הרצפה את כל המברשות ושפורפרות הצבעים.
אני מתיישב כל השרשפף בידיים שלובות וגב זקוף. מרוקן את תחולת ראשי. זו מעין מדיטציה שקודמת כל סשן של יצירה עבורי. האווירה הקודרת של החדר מקשה קצת על התהליך אך אני מתגבר עליה ככל שחולף הזמן.
המוח האנליטי והמחושב שלי משנה מצב צבירה. כמו גוש קרח בחדר פושר.
דעתי נמסה אט אט ואיתה האחיזה בהגיון המופשט. הצורות הגיאומטריות בראשי מתעוותות. חוקי הפיזיקה מתפשטים מהגדרתם הקשיחה והמוחלטת. חפצים מאבדים את יעודם המקורי ואז גם את השם שניתן להם. חללים מאבדים את יחוס גודלם ולפתע העולם כולו הוא גרגיר אבק. ולעומת זאת, בועת סבון מרחפת מכילה בתוכה את מהות היקום כולו. אני קורא למצב הזה "נפש תלושה". כאשר המודעות מתנתקת מהגוף באופן כמעט מוחלט. כך, במצב הזה, נפשי מטיילת במרחבי האינסוף בעוד הגוף המגושם שלי נותר כגולם חסר דעת היכן שהשארתי אותו. מעתה הוא בסך הכל משמש כלי חיבור ביני לבין עולם המציאות.
תמונות קפואות נשלפות מזכרוני.
אני מביט בפרוסת טוסט צרוב ורואה מדבר, מדבר אין סופי ובו גבעות חול ושמש קודחת. משם עולה תמונת קורי עכביש תלויים בין ענפי עץ אורן אחרי גשם סתווי. בועות הגשם הלכודות נראות בעיני כמו נברשת מפוארת שתלויה בתקרת אולם נשפים של המעמד הגבוהה. כך אני ממשיך לרחף ממחשבה, לזיכרון, לדמיון, ונותן לדברים להציף ולהטביע אותי ללא התנגדות.
זה מעין סוג של טראנס. חלום צלול ולא צלול בו זמנית. כאילו אני מודה להכל אך מבלי להתערב בדבר.
היד מרימה עיפרון כהה חוד. העיניים נעוצות באדישות בדף הלבן לפני ואין בהן קמצוץ של מיקוד. הגוף הזה כבר לא כולא אותי יותר.

אין לי מושג כמה זמן עבר כאשר שבה נפשי אל הגוף השפוף והתשוש במרכז החדר. אט אט עיני הפיזיות חוזרת להסתכל ולא רק לראות. אוזני חוזרות להאזין ולא רק לשמוע. גופי חוזר להרגיש ולא רק לחוש. המסע הגיע לקיצו.
אני בוחן את הרצפה סביבי.
מכסי הצבע נותרו סגורים ולא נראה שהשתמשתי באף אחד מהם. שמונה או תשעה עפרונות שחוקים ושבורים פזורים בקרבת הכסא ונראה שסחטתי מהם את מלוא תועלתם. לפחות תריסר מלבני קנבאס בגדלים שונים מונחים ללא סדר על הרצפה.
"זה משונה" אני חושב לעצמי בקול. נדירים המקרים שאני לא משתמש בצבע כלל. מה לעזאזל קרה?
אני מרים ציור מהרצפה ומציב אותו על עמדת העץ לפני. אני בוחן את פרי יצירתי ונתקף בהלה רגעית. מעין השתנקות קצרה של הלם. כיצד יתכן שהציור הזה הוא שלי?
השחור והאפור השתלטו לגמרי על הרקע הלבן והם יוצרים אוירה רועשת ורעה. כמו מערבולת של חושך שמושכת את המתבונן פנימה. השחור מרוח כאילו צוייר עם קוביית פחם וקווי העיפרון ישרים ומדויקים כמו סרטוט של מהדס. ניגוד מופלא.
אבל מה זה הדבר הזה בציור? זה נראה כמו מיטת עץ. מיטת עץ ועליה שכוב גוף רזה וחולה של אדם.
עצמות הפנים, המוטניים והצלעות בולטות ממקומן. עיניו של האיש נטולות חיים למרות שאני יודע שהוא חי. חי בתוך הציור.
ידיו ורגליו קשורות בחבלים גסים למעין גלגל שיניים בתחתית המיטה. גופו מתוח עד קצה גבול היכולת, דבר שמקצין אף יותר את בליטות גופו השביר. אני מסיט את מבטי אל הרצפה ובוחר ציור אחר.
הפעם זו אישה בעלת עור רופס במיוחד. כאילו הייתה בריאה ומלאה אך בבת אחת פסקה לאכול. ידיה אוחזות בסורגי פלדה וגופה צרוב בפצעים קרושים. כאילו הצמידו גחלים לוהטים לעורה החשוף. את עינייה ציירתי בפירוט מפחיד. קל לראות שהיא מוצאת מילוט בזכרונות רחוקים על אף שעישוניה מוצפות ביאוש. אני כמעט מסוגל לשמוע אותה בוכה חרש מבעד לציור הזה.
הציור הבא צובט אותי בלב ללא אזהרה. אני מסיט את מבטי ואוגר אומץ בכדי להשיב את עיני למחזה האפור והכואב. גם הפעם זו אישה. היא לכודה בתוך בור צר, אטום בסורגים, ואני מביט בה מלמעלה. היא צורחת מבעד לציור ואני ממש שומע צליל גבוהה ומרוחק של מצוקה בתוך החלל הפנימי של אוזני. האם הזעקה הזו היא זכרון טרי או שמה פרי דמיוני המוחלט? חלל פיה מזוהם ושינייה עקורות ממקומן. דם כהה זולג מהעיקול של שפתה התחתונה במורד הסנטר ונוחת היכן שהוא באפלה המוחלטת לרגליה. אני מחסיר פעימה כאשר קולה מהדהד בראשי ארוכות. ידיה לופטות בסורגים מעליה בחוזקה והיא זועקת לעזרה שלעולם לא תבוא. כיצד יתכן שאני ציירתי את הדברים האלו?
כמעט בחשש, אני מרים כל ציור בתורו. לפני נגלים כלי עינויים שמעולם לא ראיתי ופרצופים של אנשים שמעולם לא פגשתי. אני ממש מריח את הדם והצחנה שמקיפים את אותם האנשים ושומע את השתנקויות הכאב ובכי היאוש. הם מזמן איבדו תחושות כמו רעב, עייפות וקור. מרביתם נאחזים בחיים כמו עלים יבשים בעונת הסתיו. לחלקם חסרו הידיים ולחלקם הרגליים. לחלקם היו שקעים היכן שבעבר היו עיניים. שפתיים תלושות, עור מקולף. מעולם לא יכולתי להעלות על הדעת תמונות שכאלו, וגם אם הייתי רואה זאת במו עיני הייתי מדחיק אותן רחוק ככל האפשר לפינת התודעה.
למרות התשישות הרגשית אני מביא את עצמי להרים את הציור האחרון מהרצפה. אני עוצם עיניים ומכין את עצמי לראות את הזוועה האחרונה שיצרו זוג ידי. זוג ידיים שכעת זרות לי מתמיד.
עיני נפקחות באחת וצמרמורת שכמותה לא חשתי מעודי חולפת במעלה עמוד השדרה ומביאה אותי להזדקפות מלאה. אני חש פחד. לא, זה יותר מפחד. כל גופי דרוך ופועם.
בציור אני רואה פנים מוכרות. כאלו שאני רואה בכל פעם שאני מביט במראה. אלו פני שלי. עיני בציור נטולות מיקוד אך הן ללא כל ספק עיני שלי. פני סורטטו בדיוק מופתי עם עיפרון מחודד. כל תו ובליטה, הגבות, האף, השיער שנח על מצחי בחוסר סדר ואפילו הזיפים. הדיוקן מושלם.
מאחורי דיוקן פני המנותקות מופיעה ילדה קטנה לבושה בשמלה לבנה ונקיה. רגליה יחפות ושיערה הכהה מסודר לאחור בסיכה פרחונית. היא עומדת ממש מעבר לכתפי. פניה חלקות ובריאות ועצמות לחייה הדוקות וסימטריות. היא ללא כל ספק ילדה יפה. עישוניה הגדולים נעוצות לפנים בכעס. כאילו היא מביטה מתוך התמונה הישר אל תוך עיני האמיתיות והממוקדות. אני חש כיצד רגלי מתחילות לרעוד ונשימותי מתקצרות בעודי מביט אל תוך העיניים המצויירות האלו. דבר מה בהן מעיד על רוע. אין כל ספק שהיא לא שבעת רצון מהציורים שציירתי. האם היא עמדה כך מאחורי גבי והביטה בי מצייר? בטני מתהפכת מהמחשבה שזה אכן אפשרי.
טיפת זיעה זולגת במורד מצחי ונתלית בשקע שמעל השפה העליונה. "אני חייב להסתובב עכשיו" אומרת לי התודעה ואף איבר בגופי לא מציית. מעולם לא פחדתי כפי שאני פוחד עכשיו. הלב הולם כל כך חזק עד שהוא יוצר הד משל עצמו. לרגע אני תוהה אם ליבי הוא הדבר היחידי שאכן פועם פה בחדר. "אני אספור עד שלוש ואסתובב" חוזרת התודעה ומצווה עלי לפעול. נשימה עמוקה אחת. נשימה עמוקה נוספת. בתנועה אחת אמיצה וכמעט על טבעית אני מסובב את הצוואר להביט מאחורי גבי.