"זה.. זה לא הגיוני!"

'סמי', כך היה רשום על הטלפון כשצלצל והמתין שמרטין יחליט אם לענות או לסרב לשיחה, כמובן, הוא הניח את אגודלו על הצד הירוק של המסך והחליק אותו אל הצד הנגדי כשהצד האדום, המסרב, מתפוגג.
"הלו סמי," אמר, סמי היה החבר הכי טוב שלו, מאז כיתה ב'. שזה שמונה שנים בערך.
"היי מרטי, בא'לך לצאת איתי ועם החבר'ה לראות סרט?"
"בטח, אבל תלוי איזה סרט, אין לי כוח לעוד סרט פעולה דפוק וצפוי."
"כן אחי, אני יודע שאתה שונא את החרא הזה." זה היה נכון, מרטין באמת שנא את החרא הזה. הוא אהב יותר סרטי מתח פסיכולוגיים שנותנים לך באמצע הסרט טוויסט ענק, בלתי צפוי, שמשאיר אותך בשוק, ואז כשאתה חושב שזהו, שאיאפשר להפתיע אותך, מעניקים לך בסוף טוויסט אגדי שמתעלה על הראשון.
"אז לאיזה סרט הולכים?" שאל מרטין.
"הולכים ל- 'המטוס האדום', נראה כמו סרט נחמד, רוצה?"
"שנייה, רק תן לראות ת'טריילר."
"לא, אתה לא תראה ת'טריילר."
"כן אני כן ילד דפוק."
"לא אתה לא, אתה תעשה מה שאני אומר לך!"
"סתום ת'פה יא חרא!"
"מתחצף הא? חכה חכה, שאני אקרע לך ת'צורה!"
"נראה אותך מנסה בכלל!"
"אוקי, רק אחר כך אל תבכה אחרי שאגמור איתך."
"תמסור לאמא'שך ד"ש בשמי." ביקש מרטין, וכך סיים את השיחה כשהוא מנתק את הטלפון.
הוא רשם באינטרנט 'המטוס האדום' וראה את הטריילר, התרשם, וצלצל אל סמי.
"אוקי, התרשמתי.."
"ו..?"
"לא יודע אחי, ראיתי סרטים טובים יותר, בדקתם עוד סרטים?"
"בדקנו אחי.."
"טוב, אז אני אבוא."
"סגרנו, הסרט יהיה בתשע," מרטין הביט בשעון שעל השידה שלו – 20:16, "תתכונן."
"אוקי, ביי אחי, חולה עלייך יא מכוער."
"ביי דפוק." נפרד סמי וניתק.
עכשיו.. לפני הכל.. מה אני רוצה לעשות, חשב מרטין. הוא הוריד את הברמודה והחליף למכנסים בצבע קאמל, ומעל הגופיה שם סריג בצבע ארגמן. הוא הביט בשעון שמורה 20:24, והתיישב מול המחשב. ייקח לו רבע שעה בערך להגיע לשם, ויש עוד זמן, אז מה שהוא יעשה עכשיו זה לקרוא סיפורים באתר סיפורים. הוא נכנס לאתר, השועל בעל העיניים הגדולות מביט בו, ושוטט בין סיפורים. עד שנכנס אל סיפור שקוראים לו – "זה.. זה לא הגיוני!" למחבר קראו
'הסופר', שם די צפוי ולא כל כך מקורי כשחושבים על זה. הוא נכנס אל הסיפור והחל לקרוא. וככל שהמשיך לקרוא. במצחו נחרשו קמטים עמוקים יותר ויותר. זה.. סיפור שמדבר על ילד שחבר שלו מזמין אותו לסרט, ובמקרה לאותו ילד קוראים מרטין.. חלחלה עברה בגופו.
"זה.. זה לא הגיוני.." לחש מרטין בבהלה הולכת וגוברת, מפסיק לקרוא את הסיפור באמצע, "זה פשוט לא הגיוני! אין מצב שבעולם שהבולשיט הזה אמיתי!"
לא יכול להיות. הרעיון שמישהו חיבר עליו סיפור היה מטורף. למרטין אין אפילו שם משתמש והוא אף פעם לא מגיב ליצירות שנמצאות באתר, איך מישהו היה יכול לכתוב עליו סיפור לעזאזל?!
מרטין הקליק על שמו של המחבר ונכנס אל רשימת סיפוריו, הראשונים מצועצעים, אבל ככל שהוא גולל את העכבר כלפי מעלה, הסיפורים היו יותר ויותר אפלים, יותר מפחידים, יותר מטרידים.. והדבר הכי גרוע היה, שלאף אחד מהסיפורים החשוכים יותר לא היה סוף טוב, זה תמיד הסתיים במוות, אובדן, או דבר מזוויע כזה או אחר..
וכשחשב על זה כרגע, האם יכול להיות שהמקרים האלה אמיתיים? ושהסופר הזה פשוט, לוקח אותם וכותב אותם באתר הזה? לא.. לא יכול להיות.. זה מטורף. מטורף לגמרי!
"הסיפור שלי.." אמר מרטין בלחש, לא בטוח אם אמר זה בקול או במחשבותיו.
הוא חזר אל הסיפור שלו, 'זה.. זה לא הגיוני!", קולט בחרדה שאמר כבר את אותו משפט, ושיכול להיות.. הבין בלב הולם בחוזקה.. שמשהו מחריד הולך לקרות גם לו.. כמו לכל הדמויות המסכנות (שיש מצב שאלה לא רק סתם דמויות, אלא אנשים אמיתיים, שחיו פעם) שהשתתפו בסיפוריו.

הוא המשיך לקרוא. עד שהגיע לקטע הזה ממש, ממשיך לקרוא ולקרוא. כשבנתיים, בלי שהוא שומע בכלל, הוריו נרצחים בקומה למטה – בום! ליבו הפסיק לפעום לשנייה אחת בלבד והמשיך ברצף פעימות מהירות. ידיו ולסתו רעדו, וגלי חום וקור עלו וירדו בגופו. סחרחורת משתקת התערבלה בראשו. הוא הניח את ידו על ספריית המחשב ולפת את הקצה עד שידיו הלבינו..
הוא ניסה להסדיר את נשימתו, להרגע, להישאר בפוקוס.
בקושי רב, המשיך לקרוא את הסיפור, חוזר בלי הפתעה על כל הדברים שהתרחשו עד עכשיו, ולפי מה שהיה כתוב, צעדים נשמעו מכיוון המדרגות, מרטין שמע את אותם צעדים טוב מאוד, ניסה להתכחש אליהם אך אזניו התעקשו להשמיע לו את האמת. עוד צעד, ועוד צעד. דמעות זולגות מעיניו של מרטין בלי ששם לב עד שקרא את המשפט הזה ממש. הוא ניגב אותם, והמשיך לקרוא. הצעדים כבר לא נשמעו. היה שקט. השקט הזה היה כבר ממקודם. אבל כרגע הוא עוצמתי יותר, מוחשי יותר.
מרטין הסיר את עיניו מהסיפור, מהמשפט האחרון שיקרא הערב, מביט אל עבר הדלת,
ונזכר.. נזכר שהיא היתה פתוחה בפעם הקודמת בה הביט בה.
המחשב נכבה בפתאומיות, מה שהקפיץ את מרטין וגרם לו לפחד עוד יותר, והחלונות נסגרו מעצמם.. אט.. אט.. ואור הירח התעמעם בחדר עד שהחושך מילא את עיניו..

מרטין נשאר על הכיסא המסתובב בחשכה, מאובן, במשך זמן שנמשך כמו נצח..

ארבעה ימים לאחר מכן, כשסוף סוף מרטין ומשפחתו סומנו כנעדרים, השוטרים פשטו על בית משפחת לוין, ניסו לחפש רמזים לאן הם יכלו להעלם. כשהגיעו לחדרו של מרטין, המחשב היה דלוק, והסיפור הזה ממש היה על הצג. וליד המחשב, ראו מטוס מיניאטורי אדום, כשבצידו כתוב – "אמא שלי מוסרת לך ד"ש בחזרה"