"זה הזמן" – ניסיון

"את יכולה לעזוב אותי בבקשה" אמרתי בקול עדין כמעט ולא שמעו אותי , פחדתי , לא ראיתי את הדמות לידי אבל הרגשתי אותה , הרגשתי אותה חורתת לי על היד .
"מי את בכלל ? את יכולה לעזוב ? בבקשה ! " אמרתי , לא הייתי רגילה לחוצפה ואם לא היה בי טיפת נימוס בטח הייתי כבר צועקת וצורחת.
צעקה חלשה יצאה לי מהפה , הסתכלתי על היד שלי , היה עליה סימן של שתי תפרים בצורת איקס.
"זה הזמן" אמרה הדמות האפלה שעמדה מולי.
פחדתי , ברחתי החוצה , בשניות הראשונות שהדמות הולכת היא די איטית אך היא נהיית מהירה מרגע לרגע עד שלא רואים אותה בכלל . היא נעמדה מולי .
"זה הזמן" היא חזרה על המשפט המטריד הזה ,משאית עברה לידנו ואור הפנסים הקטן שלה עזר לי לראות אותה.
היא הייתה מפחידה , עיין ימין שלה זהרה באדום , עיין שמאל לא הייתה קיימת. במקומה היה תפר שמתמשך לאורך חצי פנים , הפה שלה היה גם בנוי מתפר אחד ארוך ממנו נוזל דם. היא לבשה חולצה ארוכה ירוקה קרוע ומכנס קצר קרוע בצבע תואם. והיא הייתה רזה באופן מפחיד
"מה את תעשי לי ?" שאלתי בקול רועד .
"קר לי כול כך קר" היא השיבה לי, פתאום מדמות מפחידה הקול שלה נשמע כול כך רך ומעורר רחמים "זה הזמן , אבל קר לי נורא"
"אל תדאגי" גמגמתי "אני יביא לך שמיכה , ואולי גם בגדים חמים"
רצתי מהר הביתה אל ארון הסדינים , הרגשתי את התפרים שעל ידי . הם זהרו הם כאבו הם נכנסו אל תוך היד שלי , הם גדלו משנייה לשנייה . שחררתי צעקה קטנה , ראיתי אותה מלפני .
"הגיע הזמן" היא חזרה על המשפט הזה שוב , ומשם איבדתי את ההכרה.
הרגע הבא שאני זוכרת הוא שהתעוררתי בבית החולים המקומי ואמרו לי שאני לא היחידה שהותקפתי כך !
"קוראים לה ליסה" אמרה לי האחות "לפחות ככה אני חושבת, הרבה חולים שמגיעים עם הסימן הזה כמו שיש לך , בדרך כלל אחרי כמה חודשים צועקים 'ליסה , ליסה , היא תשוב , היא תגאל אותנו, היא תהרוג אותכם ותגאל אותנו' אבל לא לכולם זה קורה אני מכווה שלך זה לא יקרה"האחות סיימה בליטוף ראשי והמשיכה אל עבר הדלת.