ואז ידו צנחה.

"שתוק!" נשמעה צעקה מצמררת בקול גברי עבה. הצעקה הדהדה בין קירות הבנין. "מה עשית לה? הא?" קול שני נשמע. הקול השני היה מפוחד, רועד, מגמגם. "שתוק." נשמעה לחישה. באותו הקול הגברי והבטוח.
"מפלצת! אתה מפלצת!". נשמע הקול השני שוב.
"שתוק!" ציווה בצעקה רמה יותר מהראשונה. דממה נשמעה בחדר.
"רוצה לדעת מה עשיתי לה?" אמר הקול הגברי.
"כן" אמר הקול השני, בכמעט לחישה.
האדם בעל הקול הראשון התקרב לכיסא הספוג בדם שעליו ישב כפות האדם האחראי לקול הרועד מאפיסת כוחות וכניעה.
"זה היה בלילה שבין יום שני לשלישי. היא בידיוק יצאה ממסיבה. ואז חטפתי אותה. זה היה פשוט, כמעט כמו לפוצץ בלון."
האדם הכפות החל להזיל דמעות.
"היא ישבה קשורה ומסוממת במושב האחורי. באותו רגע הרגשתי מלך העולם. תחושה עילאית. שום דבר שאי פעם תחוש בחיים שלך לא יגיע לרמה הזו."
"מפלצת" לחש האיש הכפות. פניו היו מלאות בזיעה, דמעות ודם. המון דם.
צליל צורם של סטירה התפשט ברחבי החדר.
"חשבתי שרצית שאספר לך, לא?" לחש.
האדם הכפות הנהן.
"אז שתוק!" צרח.
"הובלתי אותה למחסן נטוש. שם לקחתי סכין. הקשבתי לקצב נשמותיה, וניסיתי להתאים את קצב נשמותי אליו. זה היה יפיפה. אפשר להגיד שאת נשמתה האחרונה נשמנו ביחד. ואז. אתה יודע את ההמשך, נכון?"
"כן." נשמע הקול השני, נחנק מדמעות. הסטירה גרמה לשצף של דם מגלדים שנפתחו.
"אז קדימה. תמשיך מהנקודה הזו."
"לא." נשמע הקול השני. "לא. לא. לא!"
רגליו של הגבר הובילו אותו לפינת החדר. שם הוציא את הסכין מתוך פיסת בד שחורה.
"בטוח?" אמר הגבר בקול מתגרה, כמעט משועשע ובחצי חיוך.
הבכי של האדם הכבול גבר, והפך לצרחות, לזעקות, לצעקות.
הגבר חזר מהפינה, והתכופף ליד כיסאו של האיש. פרצופו הנקי והמצוחצח היה קרוב כל כך לפרצופו המטונף של האיש, שהם כמעט נראו כעומדים להתנשק.
"אתה בטוח מצליח לזהות את הסכין הזו, לא? זה אירוני, אתה לא חושב ככה?"
הסכין התנופפה כעת בין פרצופיהם.
"בן זונה."
נצרחה קללה.
"איך קראת לי?"
הסכין נצמדה ללחיו המדממת של האדם חסר האונים.
הבכי גבר.
"באמת הגיע הזמן לסיים את העינין הזה. מוכן? ספור איתי."
אחד, שתיים שלוש.
גרונו של האדם שוסף.
הגבר נאנח אנחת רווחה.
הוא סגר את האורות העמומים, ויצא מן החדר.