השושלת – פרק ב'

יש סיבה פשוטה מאד מדוע אני לא זוכר כלום זמן קצר לאחר המפגש עם היצור בעל העיניים האדומות.
לא שרדתי את אותו מפגש. הכריזו עליי כמו על מאות אחרים כנעדרים וכעת אני ידוע רק בתור נתון סטטיסטי על אותו היום.

מה שנשאר ממני זה רק מספרים, תאריך לידה, מספר חשבון בנק, מספר לאומי ת"ז ותאריך תמותה. בכך מסוכמים כל חיי? מספרים לא רלוונטיים? רק עכשיו אני מבין כמה חיי היו מיותרים. כמה לא עשיתי כלום בחיי אבל זה לא כ"כ נורא, לא כולם מקבלים הזדמנות שנייה ועכשיו, אפילו שאני מת יש לי הזדמנות ואני אנצל אותה, ואעשה הרבה, במקרים מסויימים הסוף הוא רק ההתחלה.

סיפורי לא נגמר באותו היום אלא רק מתחיל. היום בו נרצחתי למרבה האירוניה הוא דווקא היום בו נולדתי מחדש. חמש שנים אני מהלך ברחובות כגופה קרה, חסרת דופק אך חי מתמיד. חמש שנים לא צפיתי בזריחה ולא בשקיעה. חמש שנים בעולם ישן חדש, חווה הכל מפרספקטיבה שבחיים לא דמיינתי שאפשרית.

חשבתי שראיתי הכל – אנסים פדופילים רוצחים ואף טרוריסטים. במקצועי הייתי סוהר וחשבתי שההכשרה שעברתי הכינה אותי להכול אך לא ידעתי כלום. מאחורי צבאות הפוליטיקאים עמד נסיך רב עוצמה, שמו היה קיין. ידעתי לבטא את שמו בפחד ושנאה. קיין לא היה סתם נסיך, לשונו הייתה חלקלקה והיה ערמומי כשועל אבל כדי להסביר מי הוא בדיוק היה אני נאלץ לחזור קצת אחורה.

לאחר שראיתי את זוג העיניים הללו הכל נהיה שחור, מצאתי את עצמי במסדרון אפל, צעדיי השאירו עקבות דם על הרצפה וזו הייתה הפעם הראשונה ששמתי לב שאני עצמי מגואל בדם. במהלך ההליכה הארוכה זיכרונות טריביאליים מחיי הופיעו אך אט אט דעכו ונעלמו כלא היו. אור בקצה המנהרה הופיע וככל שהתקרבתי הוא זרח אף יותר עד שעברתי דרכו והתעוררתי על הרצפה במקום לא מוכר באמצע הלילה.

ראשי מתפוצץ מכאבים, כאילו עבר עליי ערב שכרות פרוע במיוחד והתחלתי לשוטט ברחוב כמו שיכור שאיבד את דרכו. כמה זמן ישנתי ואיפה אני אלו חלק מהשאלות שנשאלו במהלך הדרך אך החשובה ביותר הייתה – האם זה היה רק חלום. הלילה הזה היה נוראי והתנחמתי בעובדה שבת'אני היפה שלי מחכה לי בבית וכלום כבר לא נראה חשוב חוץ ממנה. תלתליה המוזהבים מאז ומתמיד הדליקו אותי ולחיוכה היה נטייה להאיר את החדר. כנראה שחוויה על סף מוות באמת גורמת לך להעריך את מה שיש לך אבל זה עדיין קצת עצוב שרק במצב כזה אני מבין באמת כמה אני אוהב אותה ומחכה לשוב לזרועותיה רק כדי להרגיש את ליבי פועם פעם נוספת.

תחושה חמימה מתגנבת לליבי כאשר אני מזהה את הרחוב שלי ואת ביתי במרחק. בהתרגשות אני רץ לכיוונו וחש את הביטחון של הבית מביס את הפחדים של הלילה העובר. אני נגש לדלת ורעד קטן אוחז בידי כשאני נגש לשלוף את המפתח אך המזל הרע לא עוזב אותי ואני נאלץ לדפוק בדלת, מקווה שהיא ערה. שלוש דפיקות על הדלת והיא נפתחת. מולי עומד זוג צעיר מביט בזר, חולצתו מלאה בדם ועל פניו מבט זועם. הבחורה נבהלת וממהרת להתקשר למשטרה.

הגבר ממהר לטרוק את הדלת בפניי ואני מזנק עליו לפני שהוא מספיק ומצמיד אותו באלימות לרצפה. הדם מפרצופי מטפטף עליו ונספג בחולצתו השחורה.
"איפה בתאני?!?" אני צועק עליו, "מה עשיתם איתה?!"
קשה לדעת אם הכעס או הפחד אחזו בי. כאשר נרגעתי מעט והטונים של הצעקות נחלשו יכולתי לשמוע את קול הבכי של האישה. הבנתי שהיא כנראה התקשרה למשטרה ואני חייב לברוח. במהירות אני יוצא מהדלת משאיר שביל של עפר אחריי, רץ בכל כוחי ולא שם לב אפילו לפניות. בתי הלבנים אט אט התחלפו בעצים ולאחר אולי חצי שעה של ריצה אני נעצר ואפילו טיפת זיעה לא נטפה ממצחי. אני מסתכל סביבי ורואה שאני בכניסה ליער. מולי מנורה אחת דולקת מאירה כזרקור עליה בזמן שעשרות אחרות היו כבויות. שיערה שחור חיוכה בישר צרות ועיניה ירוקות כשל חתול פרסי.

התקרבתי אליה בזהירות ושמתי לב לחולצתה הלבנה המכופתרת, מחשופה המזמין וחצאית המיני השחורה אשר הבליטה את ישבנה. נעמדתי קפוא ושקט, בוחן אותה, עורה היה חיוור, שפתיה בשרניות ואדומות וגופה חטוב ומסוקס. לא יכולתי לשים על זה אצבע אבל היה בה משהו מהפנט. היא רכנה כלפיי, חייכה אליי חיוך עדין, ליטפה לי את הלחי ובאותה נשימה מצאתי את עצמי לפתע באותו מסדרון מבודד פעם נוספת.

הפעם רק זיכרון אחד עולה בי. אשתי היפה בת'אני ישנה בשלווה במיטה הזוגית שלנו, שיערה הבלונדיני פזור באלגנטיות על הכר ואני שם עומד מנגד צופה בה חולמת. דלת חדר השינה נפתחת ושם עומד אדם, שיערו שחור כלילה, עיניו כחולות כשמיים, מבנה גופו רחב ושרירי ובגדיו זהים לשלי, רק ההבדל היחידי שבגדיו נקיים ואילו שלי ספוגים בדם. כל הסימנים מצביעים שזה אני אבל סירבתי להאמין, זה לא יכול להיות, אני לא זוכר את זה. כאשר הוא נכנס לאור אני מבחין בפניו מכוסות הזיפים ואי אפשר להכחיש, זה באמת אני אבל לא בדיוק. משהו בו היה שונה. בעיניו ניצוץ מרושע אגרופיו קמוצים וכל וורידיו בולטים.

"מה זה?! מתי זה קרה?!" אני נטרף מהעובדה שאני לא זוכר את זה. זה מרגיש אמיתי מידי מכדי להיות חלום נאלצתי להמתין בשקט ולראות את אשר יתרחש, אך עמוק בפנים כבר ידעתי מה הולך לקרות.
עמדתי בצד, מסתכל איך "אני" מתקרב אליה ומנשק את צווארה בעדינות. גופה מתקמר בצמרמורות ואז זה קרה. דם ניתז מגרונה. כרפלקס כל גופה הקשיח אך היא נשארה ישנה. באכזריות הוא קרע את גרונה ווריד אחר ווריד עורק אחר עורק. ניסיתי לעצור אותו, צרחתי וניסיתי להכות אותו אך הייתי כאוויר, הזיה שאף אחד לא רואה. הכל קרה מהר מידי, לא היה לה אפילו זמן להתעורר. גוון עורה השחום אט אט נעלם בזמן שהוא ריקן אותה טיפה אחר טיפה וכשהוא סיים היא נשארה מונחת שם, חסרת רוח חיים חיוורת ובלונדינית ממש כמו בובת ברבי. הוא לעומת זאת עומד מנגד, הניצוץ מעיניו לא נעלם וסיפוק עצום על פניו. מאחוריי הדלת נפתחה והוא עובר דרכי כאילו אני לא שם ועוזב את הזירה.

הזיכרון דועך ואני נשאר לבד, בחשיכה. דמעות זולגות מעיני ומרטיבות את לחיי. אני יודע שהחיים שלי נגמרו. אהובתי נלקחה ממני וזה אך ורק אשמתי. אני נופל על בירכיי ומרגיש כיצד הלב שלי נקרע, דקירה חדה הקפיאה את הדם בעורקיי ונשמתי נעתקה. הרגשתי איך הכל מתערפל… "מה עשיתי?! מפלצת!!" אני זועק בתופסי את הראש אך כל זאת לשווא. היא כבר מתה, קרה כקרח והאור המקולל שב פעם נוספת. הפעם אני לא ממהר לכיוונו. אני רוצה להישאר, להישאר עם הפשע הנורא שלי. מגיע לי נצח של ייסורים במקום המקולל הזה, להתמוסס בזיכרונות ובסבל שגרמתי לעצמי בעצמי אך האור חזק ממני, הוא מושך אליו וכנגד רצוני אני נאלץ לחצות.