הרוח מוינה

"זה היה לילה אחד בתחנת המשטרה ,כרגיל היה נורא משעמם ולמען האמת די קשה להיות שוטר באדינבורו של המאה עשרים ואחת מכיוון שאין כמעט עבודה מעשית כלל. כך גם היה באותו הלילה – רוב שוטרים כבר הלכו הביתה וחלק מאלו שנשארו הוזעקו לזירת רצח שהתרחש לפני כמה דקות. אני וארבעה שוטרים נותרו בתחנה במשמרת הלילה שלנו ההיא. מתוך שעמום התחלתי לחפש אחר מקרים ישנים שעדיין לא נפתרו, רוב המקרים האלה היו מאוד משעממים, מדובר בדברים כמו: גנבה, רצח מתוך מניעים ילדותיים (" פגע וברח " וכו'). בתחנה שלנו, ככל שאתה מתקדם עמוק יותר לתוך חדר ארכיון כך מתיישנים התיקים ולכן נכנסתי עמוק במטרה למצוא תעלומה מעניינת ובלתי פתורה מלפני עשרים אולי שלושים שנה. באופן מפתיע מה שמצאתי היה אולי הדבר המסתורי ביותר שנתקלתי בו כל חיי. זה היה תיק במשטרתי מאובק ונורא ישן, ​​אבל זה לא הדבר שהפליא אותי, אלא תוכנו של התיק: 'המקרה של רוח הרפאים מוינה', חשבתי לעצמי שמדובר בשטויות, היה לי קשה מאוד להבין איך התיק לא נסגר במיוחד כי מדובר במשהו כל כך לא הגיוני. פתחתי את הקובץ ובפנים מצאתי מכתבים נורא ישנים שנכתבו בדיו אדום ומתחתם היה אוסף דו"חות בנוגע למקרה שמתאר התיק, המסמכים תוארכו לחודשי פברואר עד ספטמבר 1887. ברגע שראיתי את התאריכים הבנתי שמשהו לא בסדר עם הסיפור הזה…

התחלתי לקרוא את העמוד הראשון של הדו"ח הראשון שבו נאמר: ""נכנסנו לבית גדול , וזה היה די ברור שמשהו רע קרה כאן, היה מלא דם על מדרגות 'בכניסה ל'בית, הבית עצמו היה מרוח בדם אנושי מבחוץ ובפנים, למרבה הצער זה לא היה הסוף, במטבח מצאנו גופה עם גולגולת סדוקה (כנראה הסיבה למות הקורבן) וזרועותיה אשר נותקו מהגוף נמצאו בסלון על הספה. גופה שניה היתה מושבת על המיטה בחדר השינה, ראשה נותק אבל חובר חזרה לגוף על ידי מעין מוט מתכת קצר. הדבר הגרוע ביותר בכל זה הוא שילדתם של בני הזוג שרדה וכנראה צפתה את כל העניין , היא נמצאנ על ידי אחד הגברים מתחת לשמיכה שלה במצב הבא: עפעפיה פעורות בצורה מפחידה ועורה היה חיוור כל כך שהיא נראתה לא אנושית. היא מלמלה משהו שנשמע לנו כמו 'רוח רפאים… רוח רפאים עם חיוך מפחיד'. זה דבר נורא מצער לגלות שקיימים בעולם אנשים כה חסרי לב שיגרמו לילדים לצפות במות הוריהם' על החתום, המפקח הראשי ג'יי. מקנטייר 1887/06/02 ""

באותו רגע הבנתי שהרוצח הוא אכן אדם די מתוכחם, במיוחד בגלל שהוא הצליח לברוח בלי להשאיר עקבות ולגרום למצב שבו העד היחיד לא תוכל לדבר על המה שזכה לראות. בכל מקרה הסקרנות הרגה אותי, אז המשכתי לקרוא, הדו"ח השני היה מעניין לא פחות , זה הלך ככה: ""הוזעקנו לזירת רצח נוספת, הפעם היו שלושה קורבנות, כשהגענו לזירת הפשע, הופתענו לגלות שהקורבנות היו שלושה גברים בגילי שלושים עד ארבעים , זה היה מאוד מוזר לראות מצב שכזה, עקב העובדה שהגורם למותם היה נשק קר ולא ירי. חזהו של אחד הגברים היה פתוח באופן המילולי של המילה – הדבר שנעשה סביר להניח, על ידי הרוצח, שניסה ליצור צורה של הכנפיים מצלעותיו של הקורבן. היה מאוד ברור שיש לנו עסק עם פסיכופט או אדם לא שפוי, גוף שני היה במצב לא יותר טוב, כנראה הדבר הכי גרוע שאי פעם ראיתי, המעיים של הקורבן המסכן היו תלויים בין העמודים כאילו היו חבלים והגוף עצמו היה תלוי באוויר על ידי 'שרשרת' זו.. מדובר במראה מבעית שגרם לאנשים מסוימים להקיא, טוב אני לא מאשים אותם… זה היה פשוט יותר מדי חולני. הקורבן השלישי שרד איכשהו עד שהגענו למקום למרות שהוא היה תלוי מידיו ופלג גופו התחתון היה מנותק משאר הגוף.. הוא לחש משהו בשל היעדר הכוח לדבר על רוח רפאים בעלת מבט מנומנם וחיוך שטני, ומשהו על מכתב. אכן היה מכתב שהשאיר הרוצח, מי שכתב אותו טען שהוא נורא מרוצה ההעבודה שלנו ורוצה שאנחנו נמשיך לשחק את המשחק הזה יחד. על מכתבו חתם הרוצח: 'באהבה מוינה', ועל כן כינינו אותו הרוח מוינה. על החתום המפקח הראשי ג'יי. מקנטייר 1887/1/4 ""

קראתי ללא הפסקה גם את הדו"ח השלישי שלא כלל הרבה תיאורי הזוועה של הרצח השלישי: ""יצאנו לדרך שוב למצוא עוד כמה גופות מרוטשות. הפעם היה זה זוג צעיר שרק עתה נישא. הדבר התרחש בפרברים של אדינבורו, שתי הגופות משופדות דרך ראשיהם בו זמנית על ידי מה שנראה כמו חנית חלודה להחריד. הרוח השאירה מכתב נוסף אבל הפעם תוכנו של המכתב היה מסקרן מאוד: 'המרדף שלכם .. לא המשחק שלנו ממש מרגש אותי, ידידיי , אני רוצה להיפגש איתכם, במיוחד איתך מר מקינטייר אתה יצור נורא מרתק. אם יש לך מספיק אומץ לפגוש אותי, תגיע לאחוזה של משפחת פלמינג, בשעה אחת אחרי החצות, בשישי לספטמבר. באהבה מוינה'. מילים אלו מילאו אותי בביטחון והחלטתי לתפוס את הממזר פעם אחת ולתמיד… על החתום המפקח הראשי ג'יי. מקנטייר 1887/06/08 ""

ברגע ההוא הגעתי לשיא ההתרגשות. כנראה הייתי בנקודה שבא לא יכולתי לסבול את המתח יותר… קראתי את הדו"ח האחרון ולהפתעתי , הוא מתאר את המפגש בין ג'יימס מקנטייר והרוח המוינה בפירוט רב, הוא נראה כך: ""שישי בספטמבר, ישבתי בפתח אחוזת משפחת פלמינג וחיכיתי שהממזר השטני יגיע כדי שאוכל לסיים איתו את העסק ולסגור את התיק. אני מניח שהוא הגיע חמש דקות לפני 01:00 בדיוק כפי שהובטח, אני כנראה נרדמתי, אבל התעוררתי בגלל צעקה נוראית מתוך הבית. רצתי אל הדלת , אם כי עד שהצלחתי לפרוץ אותה כל הצעקות הפסיקו… כשנכנסתי לבית נדהמתי למצוא בחורה צעירה בתחילת שנות העשרים לחייה יושבת על גבי בגופו של פיליפ פלמינג, בעת ששיחקה עם האקדח של הפטריארך באצבעותיה… אשתו זחלה על הרצפה והשמיע גניחות של כאבים כאשר דם דלף מבטנה, לא הצלחתי להבין מה לעזאזל קורה, עד שהילדה חייכה אליי, החיוך שלה היה מאוזן אחת לאחרת, זה היה לא אנושי, והמבט בעינייה היה מנומנם. אז הבנתי שהבחורה הזאת היא בעצם השטן שרצח עד הרגע לפחות עשרה אנשים ( אחרי שראיתי את גופותיהם של ילדי הזוג פלמינג מאחוריה). איכשהו התחלנו לנהל שיחה וזה הרגיש די טבעי, אני לא יודע למה בכלל, אבל היא סיפרה לי שהיא משחקת את התפקיד של רובין הוד בשכונה שלנו, פוסלת כביכול את העשירים שמתעללים בעניים… וזאת הייתה הצהרה די מציאותית, מסתבר שכל קורבנותיה היו אנשים חזקים שלא פחדו לנצל את הכוח שלהם ולגזול מאלו שאין להם גם ככה כדי להגדיל עוד יותר את עונם. אמנם היא סמכה עליי, אבל אני לא סמכתי עליה אליה, ובכל זאת הטון והאווירה הרגוע סביבה נתנו לי את הביטחון לזמן את הגיבוי לעצור אותה, ואם יש צורך, להרוג אותה בו במקום, בלי שתשים לב לכך. בזמן שניהלנו את שיחתינו ידידותית פחות או יותר, הצוות שלי מיהר אל תוך הבית, ובאופן שלא ייאמן כאשר הם התפרצו פנימה, היא קמה ובעטה את אחד השוטרים דרך עמוד עץ שהיה בין התקרה והרצפה וכך לשברה את גבו של השוטר, הדבר הכי מפחיד שעשתה היה איכשהו להתחמק מכדורים שנורו לעברה. תוך כדי הריצה לאנשים שירו בה, היא הרגה את כולם אחד אחד עם שני פגיונות. בשבל שבו נותרנו רק אני והיא הצלחתי לנהר את התדהמה מעלי אבל זה היה מאוחר מדי, ככל הנראה אחד הקליעים פגע בהסקה המרכזית גרם לשריפה בתוך הבית, לא שמתי לב לאש והעשן, עד שהתחלתי לאבד את ההכרה, והיא פשוט נעלמה. שבוע לאחר מכן התעוררתי בבית החולים התעוררתי בבית החולים כאשר פלג הגוף העליון שלי חבוש. ברצוני להגיש את התפטרותי מכוחות המשטרה של מלכת ויקטוריה הוד מלכותה עקב המקרה הנ"ל. על החתום ג'יימס מקנטייר ""

בדיוק באותו רגע הטלפון שלי צלצל, עניתי וזה היה אחד השוטרים שנשלחו לחקור את זירת הרצח באותו הלילה, הוא אמר לי משהו שכמעט שבר אותי .. ""תשמע, אלכס, יש פה איזה מכתב ליד הגופה חתום על בביטוי 'באהבה מוינה' והוא מסריח מדם."" הפלתי את התיק שהחזקתי ביד שלי, בקושי יכולתי לעמוד, כי באותו הרגע הבנתי שמדובר ברוצחת מלפני כמעט מאה והעשרים שנה, שהיא לא באמת אנושית ושהיא חזרה, אני גם הבנתי שהדיו האדום בקובץ שאני מחזיק היה בעצם דם אנושי. אמרתי לו לקחת דגימות רבות ככל האפשר מזירת הפשע, תוך ניסיון להרגע לפני שהלמות פעימות הלב שלי ישברו את צלעותי. התכופפתי להרים את הקבצים שהפלתי ואז ראיתי את אותו פרצוף עם החיוך השטני בוהה בי מבעד לחלון…

מאז אותו הערב כל כמה זמן אני מתעורר באמצע הלילה רק כדי לגלות את אותה דמות עם אותן העיניים בוהות בי שוב ושוב… למרות שעברו כבר עשר שנים המאז שקראתי את אותו התיק… אז החלטתי למות, לסיים החיים שלי כי אני פשוט לא יכול לסבול את הטירוף שהיא גורמת לי!

הוקרא מיומנו של אלכסנדר מקנטייר, נכד נינו של ג'יימס מקנטיי,

אני מקווה שנהנת להקשיב לסיפור של ג'ימי, של אלכס, ושלי.

ליזי שובבה

באהבה מווינה