הקול- פרק 2, הקול אומר הכל.

"אנדי, כמה טוב לראותך!" אמר לי הקול.
הסתכלתי מסביבי, לא ראיתי אף אחד, העולם החשיך ובני האדם נבלעו בתוך החושך.
התאמצתי להיזכר מי מדבר אליי, ופתאום נזכרתי בקול שדיבר אליי לפני חמש שנים, בלילה ההוא.
"עזוב אותי!" אמרתי בכעס.
"אנדי, אנדי, אנדי," צחק הקול "ככה לא מתנהגים לידיד וותיק."
"אני לא מבין מה אתה רוצה ממני." אמרתי ביובש.
"אני רוצה ממך הרבה." צחק הקול.
"התגלה אליי ונדבר פנים מול פנים!" קראתי אליו.
"זה כיף שאני רואה אותך ואתה לא רואה אותי." הוא לגלג עליי.
"למה זה כל כך כיף?" חיקיתי את הטון שלו.
"כי המוות יכול לבוא לך בהפתעה." הוא צחק.
"איזה פחד, אני משתין במכנסיים." גיחכתי.
"אתה יכול להשתין, כי זאת הפעם האחרונה שתעשה את זה." אמר בקול בלגלוג.
"אני אתגעגע לחוויה הזאת." אמרתי בציניות.
"מהיום שבו נולדת אני עוקב אחרייך, יש לך חיים משעממים." אמר לי הקול.
"אני יודע, אני מחכה לריגוש." סיננתי.
"אתה יודע מה מרגש אותי באמת?" אמר הקול.
"מה מרגש אותך?" גיחכתי.
"המוות שלך." הוא צחק.
מעגל אש הקיף אותי, לאט לאט נכנסתי עמוק לתוכו, הרגשתי את החום משתלט על גופי, הרגשתי את הרגע האחרון בחיי.
מעגל האש נפסק.
"אני לא חושב שזה כיף להרוג אותך על ההתחלה." צחק הקול.
"תודה שאתה מרחם עליי." לגלגתי.
"אני קול רחום וחנון." הוא שיבח את עצמו.
"רואים את זה." סיננתי.
"אני מעדיף למשוך את המוות שלך, אני רוצה להתעלל בך." הוא צחק.
"שמח שזה עושה לך טוב על הלב." אמרתי.
העולם חזר לקדמותו.
צעדתי לבית הספר, הכל התנהל כרגיל.
נכנסתי לכיתה באיחור של חצי שעה.
"מה זה האיחור הזה?" שאלה אותי המורה בכעס.
"לא עניינך." סיננתי והתיישבתי במקומי.
"אנדי, איפה הכבוד שלך?!" היא כעסה.
"לא יודע." אמרתי ונחתי את ראשי על השולחן.
המורה נאנחה ואמרה לי ללכת לחדר המנהל.
הלכתי במסדרון האפל, הרגשתי שהקירות נצמדים אליי.
לא ראיתי את הסוף של המסדרון.
הרצפה החלה לבלוע אותי ואני נשאבתי לתוכה.
ניסיתי להיאבק ברצפה, אך היא המשיכה לשאוב אותי לתוכה.
"עזבי אותי!!!" צעקתי.
הרצפה לא שמעה אותי.
לאחר מספר דקות של מאבק, נשברתי, הנחתי לרצפה לבלוע אותי.
התעוררתי, שרוע במסדרון ההנהלה, רציתי להאמין שמה שקרה היה חלום.
דפקתי על דלת חדרו של המנהל.
המנהל פתח לי את הדלת.
המנהל היה איש נמוך בעל כרס שבלטה מתוך חולצתו המכופתרת, משקפיי ראיה ממוסגרים עיטרו את פניו.
"אנדי, מה אתה מחפש פה?" הוא תבע לדעת.
"המורה שלחה אותי אלייך." סיננתי.
"באמת? אני אוהב אורחים." הוא צחק וסגר את דלת החדר.
"שב!" הוא פקד עליי והצביע על כיסא העץ שליד שולחנו.
התיישבתי מבלי להתווכח.
"מה העניין?!" הוא שאל.
"התחצפתי." אמרתי מבלי לפרט.
"תפרט." הוא אמר.
"איחרתי והתחצפתי." התקמצנתי בפירוט.
"אנדי, אל תשחק איתי משחקים!!!" הוא צעק ודפק על שולחן העץ.
"איחרתי, התחצפתי ועפתי." המשכתי בשלי.
"עבודות שירות בבית הספר יעזרו לך לדבר?!" הוא איים.
"לא." אמרתי "אני אדבר מבלי לעבוד."
"אז תדבר!!!" הוא צעק.
"באתי לכיתה באיחור, התחצפתי למורה, היא התעצבנה עליי והעיפה אותי אלייך." אמרתי לו.
"אתה יודע מה הנהלים בבית הספר, נכון?!" הוא שאל אותי בארסיות.
"כן…" סיננתי.
"מה העונש על איחור?" שאל אותי המנהל.
"כתיבת חיבור." מלמלתי.
"ועל התחצפות למורה?" הוא שאל.
"כתיבת חיבור." אמרתי.
"כמה זה אחד ועוד אחד?" הוא שאל אותי.
"שניים." סיננתי ביובש.
"יופי, יש לך שני חיבורים למחר." הוא אמר.
"אחלה…" מלמלתי.
"אחד על כבוד למבוגרים והשני על אלברט אינשטיין." הוא קבע.
"אוקיי…"
"עכשיו לך מכאן!!!" הוא צעק והצביע לעבר הדלת.
יצאתי מחדר המנהל ללא אומר, ירדתי במדרגות האבן לחצר.
"איפה היית?" שאל אותי ג'וש.
"אצל המנהל." אמרתי בחוסר עניין.
"עד עכשיו?" הוא שאל.
"כן."
"מה קורה לך היום? אף פעם לא עשית בעיות." הוא שאל בתדהמה.
"אני לא יודע מה איתי." אמרתי.
"מה מטריד אותך?" הוא שאל אותי.
"הרבה דברים." אמרתי מבלי לפרט.
"תגיד לי מה, אני אוכל לעזור." הוא אמר.
נאנחתי והחלטתי לספר לו…