הצלצול-אימה

"ארין, את מוכנה?" צרחתי לה מבעד לחלון, והשכן הגיף את התריס.
לא הייתה תשובה, אך שמעתי את הד צעדיה הכבדים מעופפים עד למדרגות, והיא עלתה קומה… שתי קומות. לפני שהיא הייתה מספיקה לצלצל בדלת ומעירה את אחותי הקטנה,
רצתי לדלת, ככה תמיד. אבל היא תמיד צלצלה לפני שהגעתי לדלת. הצלצול, כך קראנו לזה.
הפעם הבית היה שקט. רק דפיקה אחת ויחידה. הסתכלתי בעינית בחשד, אך כל מה שראיתי זו ארין, יפהפייה כתמיד, עם סרט בצבע אפרסק קשור לשיערה הבלונדיני, שהיה מבולגן. כנראה שכחה להסתרק עוד פעם. אבל לרגע עקצצה בי תחושה שזה יותר מזה. גופייתה המכופתרת הייתה קרועה ופתוחה, ועד שהגעתי לעיניה כבר היה מאוחר מדיי. עיניה הבהירות נצצו מדמעות בדיוק שהבן אדם שהיא רצתה לתפוס ממנו מחסה קפץ עלייה והתחיל להפשיט אותה. היא צרחה, אבל פחדתי לצאת. פחדתי. הוא הוציא סכין, וחתך אותה. פשוט ככה. דקר אותה בלב, שלוש פעמים. אני פוחדת לצאת. הגופה נשארה שוכבת, אבל הרוצח עוד לא הלך. הוא דפק בדלת. פעם אחת.