הצחוק האחרון

"יאלה רוי, אנחנו צריכים לזוז" זרקתי עליו את החליפה הדהויה שקנה לאירוע משפחתי ישן.
"אין לי כוח. זה כזה מיותר. כולה חתונה של מישהי שאנחנו בכלל לא מכירים." התלונן.
"אולי מישהי שאתה לא מכיר. להזכירך, היינו פעם חברות ממש טובות."
"פעם זה פעם, היום זה היום. עזבי אותי מאיה. באמת שאין לי כוח" נשכב על הספה, עצם את עיניו והשליך את החליפה על הרצפה.
"רוי, בבקשה!" התחננתי.
"תעשה משהו אציל בשביל אחותך הקטנה. בבקשה תבוא איתי. אני לא רוצה להיות שם לבד"
"אם את כל כך לא רוצה להיות שם לבד, פשוט אל תלכי. למה לגרום לך את כל הסבל הזה? מספיק סבלת בגלל המכוערת הזאת בעבר. למה שוב?" המשיך בשלו.
"היא לא הזמינה אותי סתם. כנראה היא רוצה להתפייס…"
"מה להתפייס? מאיה, תגידי את לא רואה מה היא מנסה לעשות? היא מנסה להראות שהיא הצליחה יותר ממך בחיים. הרי לך אין חבר. יש לך רק אותי וזאת לא גאווה מי יודע מה." קטע אותי בכעס.
"טוב.. יודע מה? אל תבוא. אני הולכת גם אם תבוא וגם אם לא" כעסתי ועשיתי את הפרצוף הכלבלבי שלי בכדי לשכנע אותו.
"אוף… מאיה, למה את עושה לי את החיים קשים? איך אפשר לסרב לך עם הפרצוף הזה? את יודעת שאני לא יכול להתמודד איתו" צחק.
צחקנו שנינו.
"נו, אז אתה בא?" חייכתי ועשיתי שוב את הפנים האלה.
הוא צחק והסכים לבוא.
"יום אחד תצטרכי להודות לי על זה" הרים אצבע וחייך.
"יש!" אמרתי ועשיתי אגרוף עם היד. הוא כבר השלים אותי.
יש לנו מן קטע כזה שכל פעם כשאחד מאיתנו עושה אגרוף, השני מצטרף אליו ומהלל את את הראשון במשפט אחד עם חרוז.
"מאיה, מאיה, אחותי המתוקה, כל היום לא נותנת לי הפסקה"
צחקתי. "היי, זה לא נחמד מצדך!"
גם הוא צחק.
"טוב תתארגן, עוד שעה יוצאים. דיר בלאק אם לא תהיה מוכן!"
"וואו, מישהי פה תפסה שליטה. תירגעי, רק.. תזכירי לי איפה החליפה שלי?"
"על הרצפה טיפש" צחקתי והצבעתי עליה.
"אני כזה מעופף. טוב, אל תדאגי. אני רק לובש את החליפה ואני מוכן."
"מה עם להתקלח לפני?" הבטתי בו בתמהון.
"להתקלח? גם ככה אני אתלכלך שם שוב. להזכיר לך חתונה של מי זה?" צחק ועשה את הפרצוף הנגעל שלו.
הנדתי את ראשי וצחקתי. "אוי רוי. אם רק בנות היו יודעות איזה אח מדהים אתה, תאמין לי, התור לא היה נגמר."
"אבל הן לא…" שינה את פרצופו לשל מיואש.
"לא נורא, אתה עוד צעיר. בגיל 28 אתה יכול לפגוש את אהבתך הראשונה" ניסיתי לנחם.
"טוב, איך הגענו אלי אחרי שדיברנו על החברה הדוחה הזאת שלך?" ניסה לשנות נושא.
"צודק…" הנהנתי.
רוי הלך להתארגן.
ניסיתי לחפש תעסוקה בחצי שעה שנותרה לי לחכות לרוי.
נאנחתי. אולי רוי צודק? אולי נעמה הזמינה אותי לחתונה שלה רק כדי להראות לי שהיא הצליחה יותר ממני? אולי היא עוד לא התבגרה? אבל בעצם, היא לא יודעת שאין לי חבר… אז מן הסתם היא לא תעשה לי דווקא אם היא לא יודעת.
ניסיתי לחשוב כמה שיותר על דברים טובים בלי להתעמק יותר מדי בדברים שוליים.
חצי שעה עברה. רוי לא יצא מהמקלחת עדיין.
"רוי! כמה זמן אפשר להתקלח? העיקר שלא רצית להתקלח בהתחלה… צא, אנחנו צריכים כבר לצאת!"
רוי לא ענה. הזרם של המים עדיין נשמע.
"רוי?" צעקתי. אין מענה.
התקדמתי לכיוון המקלחת במסדרון המתקלף והנושן. מזכיר לי שרוי הבטיח שיסייד אותו, ונקשתי על הדלת. חוץ מזרם המים לא נשמע דבר.
"טוב רוי. די, זה לא מצחיק! צא, אנחנו ממהרים!" נבהלתי.
שוב הפעם, נשמעה השתיקה.
נקשתי חזק יותר בכל הכוח. ניסיתי לפתוח את הדלת המרופטת שמי יודע כמה זמן קיימת והיא הייתה פתוחה. ככה חשבתי.
"רוי?" שאלתי בחשש, מציצה מפתח הדלת.
לא היה מענה.
פתחתי את הדלת עד הסוף ונדהמתי לראות אותו שוכב על הרצפה ולא זז.
"רוי!" צעקתי בבהלה.