הצחוק האחרון – פרק 2

"רוי!" המשכתי לצעוק.
ניסיתי לבדוק אם יש לו דופק או אם הוא נושם, אבל מרוב הלחץ לא הצלחתי למצוא את הנקודות הנכונות לבדיקה.
"אני לא מאמינה. אפילו את הקורס של העזרה הראשונה הפסדתי. מה אני עושה עכשיו?" התחלתי לבכות.
לפתע נשמע לו גיחוך קטן.
מחיתי את הדמעות והסבתי את תשומת ליבי לגיחוך.
"אני מוכנה להישבע ששמעתי פה גיחוך" אמרתי בקול.
הגיחוך התגבר והתגלגל לצחוק רועש.
"מה… מה הולך פה?" הייתי בהלם. לא מבינה מה קורה.
"את אחות מדהימה, זה מה שקורה פה." התרומם רוי וטפח לי על השכם.
עמדתי קפואה, בלי להוציא מילה והשתדלתי שלא לבכות.
רוי הביט בי ונשך שפה.
"א.. את… בסדר?" גמגם.
שתקתי והבטתי בו בכעס.
"מאיה?" המשיך.
"איך עשית דבר כזה? אתה יודע כמה דאגתי לך? אתה לא נורמלי! חוץ מזה שאנחנו גם ממהרים לחתונה וגם השארתי את זרם המים פתוח. תגיד לי, איפה אתה חושב שאתה חי? אתה חולה. זה מה שאתה. חולה." כעסתי וצרחתי.
"אני מצטער… אני לא חשבתי שתקחי את זה לכיוון כזה" התנצל.
"רוי, תעשה לי טובה. זה בכלל לא מצחיק מה שעשית. כבר לא בא לי שתבוא לחתונה"
רוי עשה אגרוף, רצה שאני אצטרף אליו ואהלל אותו. אפשר למרות שהוא אף פעם לא היה טוב בטיימינג.
"אתה לא מתבייש?" צעקתי.
רוי חיבק אותי והתנצל.
"כבר אין לי חשק ללכת לחתונה בגללך" כעסתי
"כאילו שהיה לך קודם" ניסה לעודד
"טוב, אני מוכנה. אפילו שהשמלה היחידה שיש לי זו זאת. השמלה הזוועתית הזאת. אני מוכנה. אז אני בכל מקרה הולכת."
"אני בא איתך" ראו שהתנצל על מה שעשה.
"טוב, בלי שטויות. שלא תעשה את עצמך מת גם בחתונה בטעות"
"אוי מאיה, אולי אני חסר טקט אבל לא עד כדי כך"
חיוך קל עלה על שפתיי.
"אני לא מאמינה שאנחנו אחים"
"גם אני לא. אנחנו בכלל לא דומים"
"למזלי" צחקתי ורוי מיד הצטרף אחריי.
רוי עשה לי את הסימן של האגרוף.
"נו נודניק, אם אני לא אצטרף לא תפסיק?"
"לא" אמר בלחש תוך פרצוף טיפשי.
הצטרפתי לאגרוף.
"רוי רוי רוי, אח טיפש. אני מבינה שלא התקלחת, יש לך ריח של בואש" הנפתי את ידי.
הוא צחק.
"נו מה, סיימנו להלל אחד את השני? רק לרדת אחד על השני?"
"כנראה" חייכתי.
"טוב, בואי." פתח את הדלת וטרק לי בפנים.
"איזה ג'נטלמן" אמרתי בציניות.
התקדמתי מיד אחריו.
נכנסנו לאוטו האפור של אבא מהתקופה שהיה בחור צעיר. האוטו היחיד שרוי יכל לנהוג בו בלי לפחד להרוס אותו. אבל אין פלא, באוטו הזה היו רק שני מקומות, החלונות שלו היו שבורים ובכלל, האוטו בקושי סחב.
"כל פעם שאני נכנסת לאוטו הזה אני נזכרת באבא" אמרתי בצער.
"אל תדאגי. יום אחד נפגוש אותו. אני בטוח" הרגיע רוי.
כשהיינו ילדים, היינו משפחה נורמלית לכל דבר. עד שקרה מה שקרה – אבא רצח את אמא.
היינו ילדים קטנים ולא הבנו. זה היה מוזר בשביל שנינו לגדול בבית בלי הורים.
אבא עד היום בכלא ולמרות מה שעשה, חשוב לי לראות אותו ולהבין את מעשיו. אני בקושי זוכרת איך הוא נראה. רק זיכרון מעורפל. רוי זוכר אותו קצת יותר ממני אבל גם בקושי.
את אמא אנחנו מבקרים פעם בשנה, בזמן שונה מהאזכרה. אנחנו אוהבים להיות רק שנינו איתה.
אחת הסיבות שגם לי וגם לרוי אין בני זוג, זה בגלל זה. הם ישר נרתעים.
"כדור הארץ למאיה… את פה?" רוי העיר אותי מהמחשבות שהייתי שקועה בהן.
"כן, אני פה." עניתי בעצב.
"מה קרה? למה את מבואסת?" רוי נהג והביט על הכביש.
"סתם, מחשבות.. עזוב"
"תמשיכי הלאה" הרגיע רוי.
"רוי, מניסיון, אם נגיד תכיר מישהי בחתונה. אל תספר ישר על אמא ואבא. זה מרתיע"
"טוב… הגענו למקום. בואי"
יצאנו מהאוטו ונישקתי אותו קלות.
"מה את עושה?" הביט בי רוי בפליאה.
"התאהבת באוטו?" המשיך.
"זה לא מצחיק רוי" כעסתי.
"סליחה… את באה?"
"כן, תכף. אתה יכול ללכת בנתיים"
"טוב…" התפלא רוי והתקדם אל עבר האולם.
נכנסתי לאוטו והתיישבתי בו. ניסיתי להיזכר בדברים שקרו פעם אבל כל הזיכרון שלי היה מחוק.
"אני רוצה להכיר אותך אבא" לחשתי.
"להבין מה קרה לך. למה עשית את זה" המשכתי.
האוטו התחיל לעשות קולות.
"אוי לא" חשבתי לעצמי.
"מה עובר על האוטו? למה דווקא עכשיו?"
האורות החיצוניים של האוטו התחילו להכבות ולהדלק וניסיתי לעשות את כל שביכולתי כדי לתקן את הבעיה, אבל לא מצאתי את המקור.
"אני לא מבינה את זה… המנוע כבוי… זה לא הגיוני בכלל" חשבתי לעצמי.
"אמרת שאת רוצה להכיר אותי, לא?" נשמע לפתע קול.