הפורים של הלילה

אני שוכב עירום בגן הציבורי. לילה, וכלב לא עובר פה. מעליי הכוכבים מטיילים עם תנועת כדור הארץ.

אני שוכב עירום בתחתית כדור הארץ. דבוק אליו בכוח המשיכה. אם רק הכדור הזה יבטל פתאום את המגנטיות שלו אפול אל תהום השמיים.

מעליי הפוך אני רואה עשן מתאבך מאחד החלונות. שקט של בית-קברות, ועל הקיר מהבהבת שם טלוויזיה אילמת. מטילה צבעים של כספית, שתן ודם.

אני נופל אל החלון ואוחז במסגרת. התהום מנסה לבלוע אותי ואני נדחס לחדר, שם וילון מוסט מהחלון מתנפנף אדום וקל בעודי מחליק עליו ונופל על הרצפה.

אשה שוכבת שם על המיטה ומרימה את עיניה מבלוק כתיבה. שיערה ארוך ושחור, ועיניה פחם. אני מביט בה ויושב על הספה. רוצה להסתיר את ערוותי אבל יודע שזה לא ילך.

האישה משחקת עם העט בין האצבעות ומביטה בטלוויזיה. אני רואה שם את עצמי בדיוק לפני 24 שעות. יושב על האסלה בלילה ומחרבן.

אני מתכווץ בספה מבויש. היא מציתה סיגריה ומביטה לתוכי בעיניים שמכילות את כל העולמות. אני ניגש לחלון לברוח מעיניה ומביט אל הלילה. אין שום אור בחוץ, לא מלאכותי ולא אש חיה. רק ירח וכוכבים, ובתים שנדמה שכולם ננטשו או נמחקו מתכולתם.

לירח יש עין גדולה מתנשמת. הוא הביט תמיד בכל. עתה אין לו במה להביט אלא רק בחלון זה, בו אני עומד עירום, וילון אדום מתנפנף בשולי המסגרת, רוח חמה מכה בפנים ובנפש, ולבי צף ועולה אל ראשי, מכה בי אלף פחדים.

יש כיסא מאחוריי ליד החלון. היא עומדת לידו ומשקה את העציץ שעל מכונת הכביסה. הצמח רועד קלות בעונג. היא יושבת על הכיסא. אני מרגיש את עיניה נעוצות לי בישבן.

עין הירח מתנשמת. אני מביט למטה והאדמה רוחשת. אני מביט למעלה והעלטה שואבת. אני בודק את לבי, הוא מפרכס. אני מסתובב.

עיניה מביטות בערוותי. השיער סבוך ומזיע. היא מביטה בעיניי במבט שואל ובטוח. אני רואה פחם ועשן, היא רואה הכול. אני עומד כמו עץ שנטרף ברוח, היא יושבת כמו סלע. אני מקווה שהכול יתמוטט סביבי. היא הופכת להולוגרמת צלופן רב-שכבות, קמה, ונכנסת לתוכי. אני רועד מקור ושתן בורח לי לרצפה.

היא עושה אהבה איתי בתוכי. היא מתעלסת עם דמי, עם בשרי, עם עורקיי, ורידיי, רקמותיי, תאיי, עצמותיי, נוזליי. היא רוחשת בכל פינה, נעה כמו כפור ומגששת כל בשר ורקמה. היא זורמת בדמי. היא נעה במחשבתי. היא צומחת עם שיערי וציפורניי. היא מתענגת על רגשותיי, על מהווי. היא דוהרת על זיכרונותיי ומטביעה עצמה בכאביי. היא נשפכת בתוכי כמו מים. היא חותכת בתוכי כמו נוצות.

כשהיא יוצאת אני קליפה. אין בי דבר מלבד מה שהעיניים רואות. מתחת לעור אין בשר. מתחת לשיער אין גולגולת. מאחורי זגוגית העין אין דבר. היא מגלגלת אותי ומהדקת אותי בגומייה. באיזה שהוא מקום אני עדיין בגן הציבורי, שוכב עירום ומטייל עם כוכבים. במקום אחר אני מוטל בתוך חבית פח עם עוד מגולגלים, על כולם יש כתובת מבוילת לעולמות אחרים, לזמנים אחרים. עיניי הריקות בוהות בעורות מתייבשים בעוד תכולתי הרוחנית משתבשת על בלוק הכתיבה שלה, בין האחרים, שם אני והאחרים דמויות בסיפורים מופרעים פרי מוח חולה וגאון. שם אנו מילים ומשפטים בתוך עולם לא לנו, בעוד היא מביטה מלמעלה עם העט ומנווטת את התפאורה, בעוד אנו נטרפים בין השורות…