הקול, סיפור האימה הראשון שלי- פרק 1

"מי אתה?" שאלתי בחשש.
"אני הסיוט שלך…הסיוט המתמשך שלך…" ענה לי הקול והחל לצחוק.
זה היה רק קול, בלי גוף, בלי כל צורה.
התעוררתי מהחלום, מזיע ומסריח.
שום דבר לא השתנה, התעוררתי בחדרי, דממה מוחלטת שררה.
ואז שמעתי את הקול, הקול המפחיד ששמעתי בחלומי.
"אתה חושב שתצליח לברוח ממני?!" הוא שאל בלגלוג.
הייתי עם אחי בבית, הורי היו בנופש.
ברחתי לחדרו של אחי.
"נתי, תתעורר!" קראתי והתחלתי לטלטל אותו בשיא הכוח.
"מה…מה קרה?" שאל אחי המנומנם.
"יש מישהו בבית!" אמרתי בבהלה.
"זה רק הדמיון שלך, לך לישון…" הוא אמר וחזר לנחור בקול רם.
נמלטתי למיטתי.
"אפילו אח שלך לא מאמין לך…יצור חסר ישע." אמר הקול.
"מה אתה רוצה ממני?" אמרתי בקול חנוק מדמעות.
"כלום, אני סתם קול נחמד שאוהב להטריד ילדים קטנים." הוא אמר והחל לצחוק ברשעות.
התחבאתי מתחת לשמיכה ואטמתי את אוזני, כדי שלא אשמע את דיבורי הסרק שלו.
את שאר השיחה לא שמעתי, נרדמתי עד הבוקר…
-לאחר חמש שנים…-
"בוקר טוב אנדי." אמרה לי אמי.
"בוקר טוב." אמרתי לה ופיהקתי את פיהוקי האחרון לבוקר זה.
"הנה הטוסט שלך." היא אמרה והניחה על צלחתי טוסט מהביל.
"תודה." אמרתי לה ושפשפתי את עיניי.
"אני יוצאת לעבודה, תהיה ילד טוב ואל תאחר לבית הספר." היא אמרה ונשקה על לחיי.
"הוראס בנסון מהבניין הסמוך מת במסתוריות!" אמר לי אחי וזרק לי את העיתון היומי.
"כל יום מישהו מת אצלנו." אמרתי לו ביובש.
"זה לא מדאיג אותך?" שאל אותי אחי.
"המוות לא מדאיג אותי." אמרתי לו בביטחון רב.
"גיבור גדול!" הוא לגלג עליי ומזג לעצמו כוס חלב.
"יש שמועות שיש רוצח בעיירה שלנו." אמר לנו אבי שנכנס למטבח.
"הרוצח האחרון שהיה כאן נתלה לפני עשר שנים, מול כל התושבים." אמר לו אחי ולגם לגימות אחרונות מכוס החלב.
"לא פלא שאני לא זוכר," אמרתי ולגמתי מהמיץ "הייתי בן חמש."
"הייתי בן עשרים והחזקתי אותך על הידיים כשזה קרה." גיחך אחי והניח את כוס החלב הריקה בכיור.
"באמת? מזל שאני לא זוכר את זה." אמרתי ותליתי על כתפי את תיק בית הספר ויצאתי מהבית.
מזג האוויר היה סוער, עברתי בשדות והחקלאים שהכירו אותי נופפו לי לשלום.
"שוב אנחנו נפגשים?" שאל אותי הקול. קול שהיה מוכר לי משכבר הימים…