הסוד #פרק 9

הלכתי כפופה ועצבנית במדרגות, עליתי לקומה השנייה וגררתי איתי כיסא, עם הכיסא עליתי בסולם
לדלת לעליית הגג, כמה פעמים מעדתי, עיבדתי שיווי משקל, כמעט נפלתי, אבל זה לא הפריע לי.
הגעתי לדלת עליית הגג, משכתי בידית, הזזתי אותה, כלום, הדלת הייתה סגורה.
נתתי אגרוף בדלת, זה ממש כאב, "אווווף!" אמרתי בעצבנות.
לבסוף יירדתי כמה צעדים ודפקתי בדלת את הכיסא שבידי בכל כוחי, הדלת לא הגיבה, אך הכיסא
נשבר לחלקים, וכל חלקיו נפלו מידיי אל הריצפה.
"נו!!!" צעקתי בעצבנות.
לפניי הופיעה רוח בדמות נער קצת יותר גדול מימני שהתקרב אליי, "מה?" שאלתי בכעס, "את צריכה
עזרה?" הוא שאל, "כן!" אמרתי בלי לחשוב, "תפתח את הדלת!" ציוויתי עליו, "סליחה, אבל אני לא יכול.
הדלת נפתחת רק מתי שהדוכס רוצה." הוא אמר בעצב, ראיתי שהוא אמר את האמת.
"אוווף….אז…תתקן את הכיסא ואז לך מפה!" אמרתי בכעס, עדיין לא הבנתי מאיפה הגיע כל הכעס
המוזר הזה שלי, אבל מהר מאוד קיבלתי תשובה.

בזמן שנער-הרוח, כך קראתי לו בנתיים כי הוא, בשונה מכולם, לא הציג את עצמו בפניי כשראה אותי.
אז בזמן שנער-הרוח תיקן את הכיסא, הוא אמר-"את צריכה לשכוח מהתיבה, כי היא כמו סם."
"מה ז'תומרת?" שאלתי, "זאת אומרת שכשאת ליידה, את רגועה וטוב לך, וכשאת רחוקה מימנה
וחושבת עליה, את נהיית מופראת, מתעצבנת יותר, ונהיית קצת דמויית חייה, ועכשיו בגלל שאת
חושבת עליה יותר מידיי, ועוד רוצה לגלות מה היא עושה, ההשפעה מהירה הרבה יותר, ייספיקו
רק מ"ס ימים כדי שתושפעי, זה כמו מין קללה." הוא אמר, והמשיך-"אבל אם לא תחשבי עליה,
או שתוכלי לגלות מה שאת רוצה, ההשפעה לאט לאט תפסיק, ותחזרי להיות נורמלית."
"אבל…אבל…למה ההשפעה שלה כזאת?" שאלתי בעצב, הנער התקרב אליי, בדק שאין
אף אחד ולחש אל אוזני-"הדוכס רוצה שבמקום שאנחנו נקשיב לך, את תקשיבי לנו, כשאת תחת
השפעה קשה לך יותר להבין ולחשוב בהיגיון, לכן זה קל, הוא לא מוכן להבין שזה לא חוקי, אבל
אני-אישית, נגד הפרת החוק." הוא סיים ללחוש והתכוון ללכת, "רגע," עצרתי אותו במילותיי,
"מה שימך?" שאלתי, לא יודעת למה, "קלין (KELIN)." הוא אמר ונעלם.

חשבתי כל היום, לכן הראש שלי מאוד כאב, ממש שמעתי זימזומים, התיישבתי על הספה
ובטעות לחצתי על הכפתור בשלט שהדליק את הטלוויזיה, מרוב עצבים לחצתי על הכפתור
לכיבוי וזרקתי את השלט על מסך, למזלי הוא לא נשבר.

יום למחורת התעוררתי והתמתחתי כמו איזה חתול, 'צריכה לגלות מה הקטע של תיבה….' חשבתי
לי, ואז הפסקתי להתמתח ופתחתי לרווחה את עיניי.
"לא! לא על זה אני צריכה לחשוב! אני צריכה לחשוב על זה שעוד יומיים אמא מגיעה!" צעקתי
בכעס בניסיון לשכנע את עצמי.
התיישבתי ורגליי החליקו אל נעליי הבית, קמתי ואז יצאתי מחדרי, ולאחר מכן בעטתי בדלת בעצבנות
כדי שתיסגר, 'זהו! אם אמא תבוא ותראה אותי ככה, אני עלולה לפגוע בה! אני צריכה לפתור את זה!'
חשבתי, התלבשתי מהר ויצאתי החוצה.

הגעתי לגשר, הגשר הגבוה הזה שמתחתיו נסעו המון מכוניות (לא בישראל XD).
התיישבתי על המעקה שלו, אם רק אוכל סוף סוף לאסוף את כל האומץ שבי, אוכל
סוף סוף לקפוץ, ולגמור עם העיניין.
'כן, זה הפיתרון היחידי!' שיכנעתי את עצמי בצחשבותיי.

"את לא חושבת שמסוכן לשבת ככה?" נשמע קול מאחוריי.

המשך יבוא….