הסוד #פרק 4

"מה אתם רו,רוצים?" גימגמתי, הסתכלתי מסביבי, מכל צדהרוחות הקיפו אותי.
"למה התחלת לספר?!" הן שאלו פה אחד.
"כי," רציתי לאמר אך לא נתנו לי להמשיך, "אסור לך לספר על כל מה שקורה
פה, מובן?!" לא אהבתי את הצעקות האלה.
"מובן?!" הן שאלו והפעם עם יותר כעס, הנהנתי להסכמה.
"נהדר," אמרה הרוח אליזבת, "את מבינה, זה סוד, רק בשבילנו, שאנחנו צריכים
לשמור בינינו, אחרת יהיו בעיות, בסדר?"
הנהנתי שוב להסכמה, וראשי התחיל להסתחרר.
"תחזירו את הכל למקום, בבקשה." אמרתי בשקט, וכל הרהיטים תוקנו והוחזרו למקומם.
לא אהבתי את השיטה הזאת בכלל, 'נעשה כרצונך בתנאי שתקשיבי לכללים שאפילו לא
ספרנו לך על קיומם, אם הפרת כלל, נהרוג אותך או משהו בסגנון', לאיזו בעיה נקלעתי?!
הרוחות התחילו להעלם, או שהן פשוט עזבו את החדר הזה.
הרגשתי ממש לא טוב, הסחרחורת התחזקה, אני…עיבדתי שיווי משקל, נפלתי.
קיבלתי מכה, אני בטוחה שקיבלתי מכה, אבל כבר לא הרגשתי כאב.
התחיל להחשיך, וכעבור מ"ס שניות לא יכלתי לראות כלום מלבד אפלה, כל הצלילים
התערבבו זה בזה, עד שלבוף לגמריי נעלמו, שמעתי רק צליל גבוה ומעצבן, כזה ששומעים
כשהמיקרוגל סיים לחמם את האוכל, לאט לאט, הפסקתי להרגיש ולהבין מה קורה.

התעלפתי, לא יודעת למה, אבל זה היה נורא, וזאת הייתה הפעם הראשונה שזה קרה לי.
ורק עכשיו התעוררתי, אבל ידעתי מה עליי לעשות.

התקשרתי לכריסטי, "הי, למה לא היית בביה"ס?" היא שאלה, "לא הרגשתי טוב"
אמרתי, "באמת? ואיך את עכשיו?" כריסטי שאלה בדאגה, "בסדר, בא לך לבוא אליי?"
שלאתי אותה כאילו לא קרה כלום אתמול, ובאמת כמה שניות היה שקט, השקט של כמה
שניות התפתח לשקט של כמה דק', כבר חשבתי שהיא לא תענה, אבל בפיתאומיות היא
התחילה לדבר, זה הבהיל אותי קצת כי זה בא משום מקום-"כן, בטח, למה לא? עוד
כמה דק' אני אצלך." היא אמרה וניתקה.
התנהגות מוזרה קצת, אבל לא נורא, ידעתי גם שכמה דק' זה אומר חצי שעה,
כי עד שכריסטי תבחר מה ללבוש…יעברו 25 דק' במקרה הטוב, אבל בכללי הבית שלה
נמצא ברח' שבו הבית שלי.

כריסטי סוף סוף הגיעה, הבאתי לנו קולה והתיישנו על הספה.
"תקשיבי, אין שום רוחות." אמרתי לה וניסיתי להשמע רצינית וקודרת.
"כן, בטח, די לצחוק, מה נעשה איתן?" היא אמרה וחייכה כמו קודם, מסכנה,
הולכת לעבור עליה שטיפת מוח שלמה מימני.
"אני רצנית, אין רוחות." אמרתי והגברתי קצת את קולי.
"ברור." היא אמרה והחיוך יירד לה מהפנים.
"חוץ מזה," היא המשיכה, "את במשך 8 שנים תוכנת לי את המוח שיש כאן רוחות!
למה שפתאום תפסיקי להאמין בהן, ועד שסוף סוף שיכנעת אותי, פתאום תגידי
שהן לא קיימות?!" אמרה כריסטי, המשפט שלה קצת התלבלגן, זה אכן קורה
לה כשהיא נחושה בדעתה, אבל היא צדקה בהחלט בשונה משאר הפעמים.
"כי, ככה." אמרתי ועשיתי פרצוף מעוצבן.
משום מה היום שום דבר לא עובד עליה, זה באמת מוזר.
"הן איימו עלייך? זה למה את אומרת שטויות כאלו?" היא שאלה והסתכלה אל תוך
עיניי, נדמה לי שהיא הצליחה לראות בהן את מה שבאמת רציתי לאמר, 'פגעת בול',
כי אז היא שאלה, "אני צודקת?" והביעה דאגה.
"לא," אמרתי למרות שהיה לי קשה לאמר את זה, "את לא צודקת, ואין שום
הוכחות לקיומן." אמרתי והיה לי חשק חזק לבכות.
"אז מה לגביי האור שנדלק ונכבה והחריקות?" היא שאלה ובמבט שלה היה ניצחון,
"המנורה נשרפה, החלפתי אותה היום, וצריך לתקן את החלון בחדר שלי, את בעצמך ראית שהוא
עומד להישבר עוד מעט." אמרתי, אבל היא לא ניכנעה-"אז מה לגביי הקור, והחפצים הגדולים שהושלכו עלינו, הא?" היא שאלה, ועניתי-"קור תמיד יכול להיות, אבל את רואה פה משהו שהוא לא במקום? הרהיטים היו צריכים להיות שבורים ומבולגנים אם הם היו מושלכים עלינו, לא?"
היה לה מבט מפוחד, ידעתי בדיוק מה היא מרגישה, כי גם אני עברתי את זה.
זה מה שהיה הכי נורא.
היא התחילה להסביר לי משהו, אבל לא הקשתי לה.
רוח שעוד לא הכרתי הופיעה מאחוריה.
"היא קצת יצאה משליטה, לא?" הרוח שאלה.
הרמתי גבה.
"אז צריך לתקן אותה…." לחשה הרוח, חששתי ממה שהיא יכולה לעשות, אבל
הרגשתי שאני לא יכולה לזוז!
הרוח נגעה קלות בכריסטי, וכריסטי….היא…קפאה!

המשך יבוא….