הסוד #פרק 12

מה אפשר לאמר?
הימים עברו מהר.
זה ככה כי אני באמת נהנהת עם אמא שהגיעה מאמריקה.
סדר היום פשוט, בוקר, בי"ס, אמא, אוכל, אמא.
ובלילה…כשאמא הולכת לשון, אני מדברת עם קלין.
ואחרי זה הולכת לישון, אבל…אפילו בחלומות, אני איתו.
וזאת בדיוק הבעיה.
אני מרגישה רע, רע מאוד.
קודם כל כי אני מסתירה סוד ענק מאמא, גם מוסתר סוד מימני,
ואני חושבת שהתאהבתי ברוח.
רוח!
איך אפשר להתאהב ברוח?!
אסור לאהוב מתים, נכון? או שלא?
ההרגשה פשוט משגעת במובן הרע.

בוקר אחד, לא הרגשתי טוב ונשארתי בבית, אמא הלכה לעבודה.
מי שרציתי שיהיה ליידי, טוב…אפשר לנחש את מי רציתי כאן איתי.
והוא הגיע, אלא שעל פניו הייתה הבעה מוזרה.
זה די הפחיד אותי, רד עבר בגופי.
"הכל בסדר?" שאלתי.
"כן." הוא ענה בקול רגיל למדיי.
"אה יופי, חשבתי שמשהו קרה."
קלין נשם עמוקות, ואז פלט "משהו עומד ליקרות."
"מה?!" שאלתי בחצי דאגה וחצי כעס.
כבר עכשיו כעסתי על הדוכס (ראש הרוחות למי שלא זוכר),
ציפיתי שהוא יהיה אשם במשהו.
אבל קלין לא ענה.
זה רק עורר בי יותר דאגה.
הייתי מסתכלת אל תוך עיניו, אם היה אפשרי להסתכל בעיניים של רוח.
אני תוהה אם הוא ידע על החיבה שלי אליו.
הריי רק דיברנו כל הזמן.
"אז…? אתה הולך לספר לי מה קורה או יקרה כאן?"
"אני לא יודע איך לאמר את זה."
זה כבר היה הלם עבורי, אחד הדברים שלמדתי על קלין הוא שהוא
תמיד יודע איך לאמר הכל, ועוד בצורה הכי מסודרת ויפה.
"קלין? אני יודעת שזה לא הזמן אבל…" לא יודעת למה, החלטתי
לספר לו על החיבה שלי דפקא עכשיו.
"אני יודע מה את מרגישה, גם אני, כמה שזה לא ישמע מוזר, מרגיש את זה,"
עוד הלם עבורי, "זאת בדיוק הבעיה."
הוא אמר והקול שלו היה שקט מאוד.
"אבל מה הבעיה? בסה"ך נהיה זוג קצת מוזר." אמרתי וידעתי שלא, זה
לא יהיה ככה, זה לא פשוט כל כך.
"את יודעת שלו," הוא אמר והמשיך "אהבה בין חיים ומתים נוגדת לחוק."
השפלתי מבט, הרגשתי כל כך מבויישת, כועסת, עצבה, ומצטערת.
"אז…מה הולך להיות?" שאלתי וידעתי שאני לא רוצה לדעת.
"את רצית לראות מה עושה התיבה." הוא אמר, וזה נשמע לי מוזר,
בטח לא משהו טוב.
במשך כמה דקות פשוט הלכנו בשקט אל עליית הגג, שהייתה פתוחה להפתעתי,
וכשהגענו לתיבה הוא אמר: "כשרוחות נמצאות כאן, ופותחים את התיבה, הן
נשאבות אליה ומימנה לעולם הבא, עולם המתים, ואחרי זה יש לסגור אותה."
לקח לי קצת זמן להבין את מלוא החומרה במה שהוא אמר, ובעיקר ברגשות
הדביליים שלי.
"אתה לא צריך לעשות את זה, אנחנו…המצב פשוט לא ישתנה,
רק נשכח זה מזה לאט לאט…:" אמרתי בניסיון לעודד יותר אותי מאשר אותו.
"לא, זה לא אפשרי.
וכל עוד אני אשאר בעולם האנושי, אני אפתה אותך.
ככה זה.
עכשיו אוכל להשתחרר ולעזוב את העולם הזה, למות, כמו שהייתי אמור."
הוא אמר ודמעות החלו לזלוג מעיני.
"איך זה קרה שמתתה?" שאלתי, והוא כבר החזיק בידו הקפואה
והשקופה מעט את ידי.
"מתתי בגיל 18.
ראיתי איך כמה נערים גדולים יותר תקפו בחורה, בניסיון לעשות לגנוב
מימנה או לעשות משהו יותר גרוע, והיא צרחה."
הוא לקח נשימה, לא הבנתי למה הוא צריך לנשום, הוא רוח ולא צריך אוויר,
כניראה זה היה כדי להרגע.
"אז ניסיתי להגן עליה, אבל נדמה לי שהם היו שיכורים, והיו להם סכינים…"
הבעת הפנים שלי כניראה הראתה במדויק את כל הרגשות שתפסו בי עכשיו,
"זה בסדר." הוא אמר, פתח את התיבה ו…
הוא פשוט נשאב פנימה.
בקושי סגרתי אותה כי האנרגיה עזבה אותי לגמריי, נפלתי על בירכיי
והבכי התחזק בהרבה.

"עכשיו כשהיא יודעת מה עושה התיבה, היא בטח תאיים עלינו!"
"עכשיו כבר חייבים לנטרל אותה."
"אולי עדיף שלא…? היא רק ילדה,"
"תישתקי, נתחיל מחר."

המשך יבוא…