הסוד #פרק 1

התארגנתי, סידרתי את הבית, הבלאגן שתמיד הרגשתי כל כך נוח איתו, התחיל לעצבן אותי.
שיפשפתי את הריצפה עם המגב, "איך עוד לא הבנת?!" כל מיניי קולות חזרו על אותו המשפט,
בינהם הקול המוכר של האישה המבוגרת.
כל פעם שאחד הקולות חזר על המשפט, שיפשפתי חזק יותר ויותר, עד ש….נשמע צילצול בדלת.
פתחתי אותה, "הי, אפשר להיכנס?" שאלה כריסטי, אחת החברות שלי.
"ברור, בואי." אמרתי, "אני רואה שניקית פה סוף סוף," היא אמרה לי, "כן…" מלמלתי.
התיישבנו.
"כמעט שכחתי, רוצה לשתות משהו-מים, מיץ, קולה, תה, משהו?" אמרתי ואז קמתי.
"הפעם פשוט מים, תודה." אמרה לי כריסטי בזמן שאני בדרכי למטבח.
הבאתי לה מים.
"אז איך היה המבחן בהיסטוריה?" היא שאלה אותי, "בסדר, מה איתך?" אמרתי,
"היה לי קצת קשה, במיוחד בשאלה 14 בע"מ 3…." לא יכלתי להתרכז במה שהיא אמרה לי, הקולות שוב התחילו להציק לי, כאילו מי שאחראי עליהם יושב פה ליידי ומדבר ישר אל תוך האוזן שלי-"טיפשה!" נשמע קולה של האישה המבוגרת, "טיפשה, טיפשה, טיפשה!" אמר במהירות וליגלוג קול דקיק, "תראי איך היא מסתכלת עלייך, היא מתנשאת!" אמר עוד קול חזק במיוחד, כל הקולות האלה היו מעצבנים כל כך.
"אז את מבינה? לא ידעתי איך לתאר ב-30 שורות שלמות על המעשים של…" כריסטי המשיכה לדבר, קולה התערבב עם הקולות ששמעתי באותו הזמן, "תסתכלי טוב יותר!" "מטומטמת…" "הלואו!! את שומעת אותי?!" "דיייי כברררררררר!!!!!!!!!!!!!!" קמתי וצעקתי, כריסטי הסתכלה עליי
במבט מפוחד, "שוב היה נדמה לך ששמעת קולות?" היא שאלה וסימנה לי לשבת, "לא היה נדמה לי," אמרתי ושמעתי ציחקוקים של אותם הקולות, מה לעזאזל אני אמורה להבין?! "אני באמת שמעתי את הקולות האלו." אמרתי בשקט.

למחורת בבוקר התעוררתי, השמש האירה עליי דרך החלון הפתוח שצריך מזמן לתקן, קמתי.
פיהקתי והלכתי לסלון, רק שבדרך….ליד הדלת של החדר של אמא שלי, ראיתי….דם! נלחצתי, זאת הייתה שלולית גדולה של דם, והוא עוד לא התייבש, ממש כאילו הופיע כאן לפניי דקה.
הלב שלי דפק מהר, בזהירות רבה לחצתי על ידית הדלת ופתחתי אותה.
"אעאעאעאעאעא!!!!" צרחתי כמו שלא צרחתי מעולם, היו שלוליות דם בכל מקום, על הקירות, על הריצפה, זה ממש הלחיץ אותי, מאיפה כל הדם הזה בא?!
היה ריח חזק מאוד של ריכבון, בדקתי בכל מקום, ניסיתי לעשות צעדים זעירים כדי לא להיכנס אל תוך הדם, בשום מקום לא הייתה גופה או משהו….יופי, זה באמת הקל עליי.
אבל אז שמתי לב למשהו חריג…כל הרהיטים היו נקיים, לא הייתה עליהם אף טיפה של דם, ורק על המראה….סובבתי את ראשי לאט אל המראה, משום מה היה נדמה לי שאני לא לבד…על המראה היה כתוב משהו, פתאום הרגשתי קור עוטף אותי.
"שלוווום…..זה מוקדש לך….." הייתי מחובקת על ידי משהו שנראה כמו רוח, זאת הייתה דמות שהיה קשה להבין את המראה שלה, המגע שלה היה קר, כאילו נושבת עליי רוח קפואה…הקול שלה היה קול נשי אבל נמוך יחסית, לפחות ככה זה היה נדמה כי היא לחשה את מה שאמרה, היישר אל תוך האוזן שלי, זה הפחיד אותי עוד יותר, רציתי שהיא תעזוב אותי, וכל הכתמים ייעלמו, ואני אברח לאנשהו….אולי, אולי לבית של סבתא? כן, היא טתפל בי, תידאג לי, תכין לי את השוקו החם הטעים הזה שהיא בדרך כלל עושה, ואז תחבק אותי….כל כך רציתי לברוח לסבתא ולשכוח מהכל, אבל לא יכולתי.
הרוח הזאת לכדה אותי בזרועותיה אם אפשר לקרוא להן כך.
פתאום נזכרתי בזה שכתוב משהו על המראה, התחלתי לקרוא, היה כתוב:

המשך יבוא ;)