המשחק של אונה

אונה עמדה מול הרוקי, שערו החיוור היה סתור ולח, עיניו הכחולות אפורות היו עצומות בשלווה מזוייפת, היא נגעה בלחיו בידיה הדקות, ואז בכתפו הצנומה. הוא היה קשור אל כיסא העץ, שפניו לכיוון המשענת, ידיו מאחורי גבו. דם קרוש לכלך את עורו שהיה בעבר צח וחלק כשלג. "אתה יודע כמה אני אוהבת אותך?" היא לחשה אל אוזנו, למרות שהיה חסר הכרה, אונה חשבה שאולי ישמע אותה. "אהוב שלי, עשו לך כאלה דברים נוראיים…" היא אמרה כמעט בפחד. ונגעה בפניו פעם נוספת. הוא ישב על הכיסא הפוך, שגבו החשוף פונה אל החלל, וחזהו נלחץ כנגד המשענת הקשה. היא הביטה בצד השני, בגוש הבשר המבותר שהיה פעם גבו של הרוקי. השוט המוכתם בדמו הכהה נח מגולגל על השולחן הקטן שהיה לידו, במרתף. הקירות היו מאובזרים במגוון סכינים. גדולות וקטנות, חדות וכהות. היא נשקה למצחו. "הו, אהוב שלי." לחשה, ונגעה בעדינות בגבו. הרוקי נאנק בכאב מתוך אילפונו, אונה דחפה את אצבעה אל תוך בשרו. הוא צרח צרחה מעונה, והתעורר בהתנשפות. "הצילו!" צרח, אונה נעמדה מולו. הוא יבב בכניעה, והתכווץ ככל יכולתו. "אהוב שלי, למה אתה צועק לעזרה?" היא לחשה, "בבקשה, לא." לחש בבהלה. "לא טוב לך פה איתי, אהוב שלי?" שאלה בשקט, וסובבה את אצבעה בתוך הבשר. הרוקי צרח צרחה מעונה. היא הוציאה את ידה מהפצע, וניגשה לשולחן, היא פתחה אחת מן המגירות והוציאה משם מזרק מלא בחומר צלול, והניחה אותו ליד השוט. ידה השנייה נשלחה לקיר הסכינים, והיא הניחה על השולחן גם סכין קטנה ומעוקלת, חדה כתער. ידה רפרפה על שלושת הכלים. "בוא נשחק משחק. מה תעדיף, אהוב שלי. אחד, שתיים, או שלוש?" שאלה, והסתירה מהרוקי את השולחן. "קדימה, תבחר. אהוב שלי." דירבנה אותו, שערה האדום נח על כתפיה הדקות. הרוקי נאנח. "תבחר!" צעקה, הוא התכווץ במקומו. "אני מצטערת אהוב שלי, לא הייתי צריכה לצעוק אליך… אבל בוא תשחק איתי את המשחק, זה לא כיף אם אתה לא משחק איתי." אמרה בקול חולמני, הרוקי התכווץ במקמו. "שתיים." לחש, אונה חייכה. "קיוויתי שתגיד את זה." אמרה, ולקחה את המזרק. "זה תהיה רק דקירה קטנה." אמרה, ונעצה את המחט בזרועו. מיד הוא החל להסתחרר, "אונה…" הוא ניסה להגיד, אך שריריו לא היו מוכנים לקבל את הפקודה. "אונה…" הוא ניסה שנית. "או…" הפעם נעצר, הוא לא הצליח להיזכר מה עמד להגיד. עפעיפיו נעצמו, למרות שציווה אליהם להיפתח. אך לא חושך הם הביאו איתם, לא ולא. אלא מימדים על גבי מימדים של סיוטים וכאב. הוא הרגיש כאילו אש זורמת בעורקיו מכלה הכל, ובאותו הזמן כאילו קרח מקפיא אותו מבפנים. הוא לא יכול היה לחשוב על דבר אחר מלבד למות. רק למות. ועכשיו משהו התחיל לזוז בתוך ראשו, גדל וגדל וגדל. עד שחיפושית שחורת שריון הציצה החוצה. והכלה לאכול את בשרו כדי לפרוץ מן גופו. והוא צרח, כמו שלא צרח מעולם. והוא התחנן, שהמוות יבוא. ועכשיו החרק יצא החוצה, והוא הטיל ביצים בתוך מוחו. וסגר חזרה את הגולם. הרוקי נשם, זה נגמר סוף סוף. אבל זה לא נגמר. שוב פעם משהו זז בתוך ראשו, ומליון חרקים זעירים פרצו מתוך אוזניו ופיו ואפו. הם אכלו את עיניו ופרצו גם מחוריהן הריקים. והוא הרגיש אותם, כל אחד ואחד מהם, והם זעו בתוכו. עד שכל חרק אחרון פרץ מגופו, השאיר אותו ככקליפה ריקה ומחוררת. הם התגבשו מולו, וכנחיל אחד, התחרפרו בתוך חזהו.
הרוקי צרח, ופתח את עיניו, הוא במרתף, ואונה רוחנת מעליו. הכל היה מלא קיא ודם. ורק היא נקייה. "תהרגי אותי. " התחנן, הוא ניסה להרים את ידיו, אבל גופו לא היה ברשותו יותר. כמו חירתו, מחשבותיו, ורגשותיו, גם גופו היה ברשותה המחולטת של אונה. "תהרגי אותי." אמר בקול צרוד. אונה נסוגה מעט אחורה. "אהוב שלי," אמרה. "אני לא יכולה לעשות את זה."
"לא יהיה לי עם מי לשחק."