המפעל – מבוסס על סיפור אמיתי – חלק 3 ואחרון
פיטר עמד בפתח הדלת. אני נשמתי לרווחה באותה שנייה, ציפיתי למשהו הרבה יותר גרוע. "די לא! תוציאו אותי מפה!" אמרה רוז והסתובבה סביב. "טוב בואו" אמר פיטר והלכנו. ירדנו לקומת הכניסה ובאנו לצאת אבל אז פיטר נעמד מול דלת שהחלון שלה היה מנופץ. הוא ניסה לפתוח את הדלת אבל הוא לא הצליח, הוא שוב בעט בה. בום.בום.בום. נלחצתי, הדפיקות האלו החזירו אותי לקומה מעלינו, לדפיקות ההם שהייתי בטוחה שאני הולכת למות עכשיו. הדלת נפתחה ופיטר נכנס,מריה וכריס אחריו. זה היה חדרון קטן עם מדרגות ברזל למעלה ותקרת עץ, פיטר עלה למעלה ואחרי כמה דק' הוא ירד. "הרצפה לא יציבה.. עדיף לא לעלות לשם" הוא אמר ושלושתם יצאו. סוף סוף יצאנו מהמפעל ההוא. הרגשת ביטחון הציפה אותי כשהיינו בחוץ, באוויר הקריר של הערב. "אני צריכה הביתה" אמרה רוז והתחלנו ללוות אותה, לא הספקנו להתרחק הרבה כשהיא אמרה שהיא מעדיפה להמשיך לבד. נפרדנו מרוז והסתובבנו. "שנחזור למפעל?" שאל כריס והיה ברור שהשאלה מופנת אליי. הבעיה שלי היא שיש לי אופי מטומטם.. אני נמשכת לסכנה. יכולתי להגיד שאני לא רוצה לחזור ושאם הם רוצים לחזור למפעל אז אני אלך הביתה.. שזה כנראה מה שכל אדם הגיוני ובריא בנפשו היה עושה אבל לא אני. אני הייתי חייבת להסכים לחזור לאותו מפעל, תחושת הפחד ממכרת אותי כל פעם מחדש ואני לא יכולה לתת לה לחמוק מבין אצבעותיי.. אני חייבת להאחז בה ולהסתכן,לפחד… אני מתה על ההרגשה הזאת.. וגם הפעם נאחזתי בתחושת הפחד ובחרתי להסתכן ולחזור למפעל. "כן" אמרתי בהחלטיות שהפתיעה אותי. חזרנו שוב לאותו מפעל חשוך ומפחיד. החלטנו.. או יותר נכון הם החליטו לספר צ'יזבאטים. מצאנו חדר קטן, עם חלונות ענקיים וכמה בליטות בטון מהרצפה ששימשו לנו כספסלים. פיטר סיפר ראשון, לא הקשבתי לו במיוחד כי הייתי עסוקה בבהייה קדימה, לעבר החושך, כל הזמן חשבתי על למה לעזאזל נכנסתי לפה והמוח שלי שוב רב עם עצמו. ואז ראיתי תזוזה על הקיר. "מה זה היה?" שאלתי את מריה "מה היה מה?" היא שאלה אותי. "שם.. היה צל על הקיר" אמרתי והצבעתי לכיוון החדר מולנו. "דמיינת" אמר כריס ופיטר המשיך בסיפור. "אני רוצה לצאת מפה" אמרתי אחרי כמה זמן, כשהבנתי שאני לא יכולה לשבת שם יותר. "תרגעי.. נסיים את הסיפור ונלך" אמר כריס. לא הייתי מסוגלת לשבת יותר, נעמדתי והתחלתי להסתובב סביבם. דלת נטרקה מעלינו בחוזקה. "מריה.." אמרתי כמעט בדמעות. פיטר סיים את הסיפור שלו ועמדנו לצאת. 'סוף סוף' חשבתי.. מוקדם מידי. יצאנו מהחדר וראינו צל שחור עובר במהירות את אולם הכניסה. "מה זה היה!?" כמעט צרחתי את זה אבל הדמעות והפחד החניקו אותי. "לא יודעת" אמרה מריה ונצמדתי אליה חזק. התחלנו להתקדם קדימה לכיוון היציאה אבל דלתות האולם הגדולות נטרקו. "זאת לא הרוח.." אמרתי.. זה היה התירוץ התמידי שלהם לדלתות נטרקות. אני לא יודעת אם דמיינתי מהלחץ או שזה היה אמיתי אבל שמעתי קולות מעלינו.. קולות של דיבורים. "בואו נעלה למעלה" אמר פיטר והתקדם לכיוון המדרגות. "לא.. אני שמעתי קולות..דיבורים.. " אמרתי להם. "דמיינת.. אני לא שמעתי כלום" אמר כריס והסתובב, הוא שם לי יד על הכתף כאילו הוא מגן עליי ככה. עלינו לקומה למעלה.. איפה שהתמונות של התינוקות וגופת היונה. עברנו שם בשקט והסתכלתי על התמונות.. על אחת התמונות היה איקס גדול מדם ועיניי התינוק נעקרו וגופת הציפור הפכה לעצמות. "תראו" אמרתי והצבעתי לכיוון התינוק והציפור. "זה לא אמור לקרות כל כך מהר" אמר כריס "לוקח לזה שבועות להרקב ולהגיע למצב של עצמות". "התינוק!" אמרתי "זה סימן שאנחנו לא לבד". משהו או משהו שוב בעט בדלת שבה פיטר בעט קודם.. רק שהפעם כולנו היינו יחד. בום בום ו…התחלתי לרוץ, כולם אחריי.. מה שזה לא היה… לא רציתי להתמודד מולו. המדרגות הובילו ישר לכניסה ויצאנו מהמפעל. הלב שלי פעם בחוזקה ולא העזתי להסתכל אחורה. 'מה שזה לא היה זה עכשיו מאחוריי' חשבתי כשיצאתי מהחור בגדר. אני לא יודעת מה זה היה.. הזיה משותפת כתוצאה ממשהו שנשמו שם, אולי הזיה פרטית שלי, אולי אדם ואולי רוח או שד.. אבל מה שזה לא היה זה עשה לי סיוטים מהמקום ההוא.. אני לא מסוגלת להתקרב אליו.. לא באור יום ובטח שלא בלילה.
תגובות (0)