המפעל – מבוסס על סיפור אמיתי – חלק 1

חיפשנו מקום לעשות בו חזרות, בחוץ היה קר והמתנס היה תפוס. אחרי חצי שעה שבה הסתובבנו בחוץ עברנו ליד בניין "זה לא הבניין הנטוש הזה שענת סיפרה עליו?" שאל פיטר "יש מצב" ענה כריס "שניכנס?". פיטר מצא חור בגדר ונכנס דרכו "אני לא נכנסת דרכו אני אקרע את המעיל" אמרתי ונעמדתי מול החור. "את תמיד יכולה להתגלגל מתחת לשער" אמר פיטר והתגלגל מתחתיו, כריס עמד להתגלגל גם הוא אבל אז פיטר עצר אותו. "תראו.. יש שם חור בגדר ברזל…ככה המעיל שלך לא יקרע נכון פרינססה?" הוא אמר והסתכל עליי.. "לא.." עניתי בשקט. נכנסו דרך החור בגדר, ונעמדנו במגרש חניה. פיטר פנה לשורה של חדרים שעמדו ושם וכריס פנה לכיוון הבניין הגדול, אני ורוז נשארנו בחוץ לבד. כריס חזר וקרא לפיטר, "תשארו כאן" הוא אמר לנו ושניהם נעלמו בין העצים שעמדו שם. בכניסה עמד מין חדרון קטן, הייתי בטוחה שזה חדרו של השומר והחלטתי להכנס לתוכו, מיד התחרטתי, אלו היו שירותים והם היו מלאים בקורי עכביש, ברחתי משם ורוז נעצה בי מבט מבוהל "מה ראית?" היא שאלה "קורי עכביש.. והמון" עניתי לה. היה קר וקצת פחדנו אז החלטנו להתחבק.. לפתע אני שומעת את פיטר קורא בשמי. רוז קפצה קצת ואני הרמתי את מבטי למעלה. הם עמדו על הגג, אבל ראיתי רק פנס מכוון אליי. הם התחילו לרדת.. זה נראה כאילו הם בורחים ממשהו, הם רצו במהירות למטה "ממה הם בורחים? הם בורחים ממשהו! ממה?" שאלה רוז קצת בלחץ. "הם לא בורחים.. הם רק.. יורדים נורא מהר.." ניסיתי להרגיע אותה.. ואת עצמי. הם ירדו למטה. "אתן חייבות להכנס!" קרא פיטר. נכנסו בשקט אחריהם בכניסה, שהייתה הרוסה, היה דלפק קבלה והייתי חייבת להסתכל מאחוריו כדי לראות מה יש שם, היה כבר חשוך בחוץ והדלקתי את הפנס כדי לראות מה קורה שם. הארתי לכיוון הדלפק ונשענתי טיפה, הריסות של קירות או מה שזה לא היה ולפתע קפץ מבעד ההריסות חתול שהבהיל אותי, הייתי צורחת אבל רוז דיברה בטלפון. הרגשתי את הדופק עולה ואז פיטר וכריס אמרו לנו להכנס לבפנים. פיטר נכנס ראשון,אני ורוז צמודות אחת לשניה אחריו וכריס מאחורינו. נכנסו למין אולם כזה שהיה הרוס וריק, החושך שלט בחוץ ובפנים והקור העז חדר מבעד לחלונות השבורים והענקיים. "טוב נעשה חזרות פה." אמר פיטר. "פה?!" מחתה רוז. "כן כן יאללה אין לנו הרבה זמן" אמר פיטר והדליק את הפנס בפלאפון שלו. על הקיר היו מצויירים כל מיני ציורים מדהימים אבל מלחיצים מעט. בגלל הפחד לא הצלחנו להתרכז, בשום דבר מלבד החושך. לפתע פיטר נעלם. "פיטר? פיטר איפה אתה?" צעקנו כשחיפשנו אותו. "תשארו כאן אני אלך לחפש אותו" אמר כריס והלך. "בואי נעקוב אחריו" אמרתי והתחלנו ללכת אחרי כריס. לפתע מאחורי אחד מעמודי התמיכה משהו קפץ מולנו "בה!" הוא צעק "אהההההההההההה!" צרחנו כמו משוגעות בזמן שכריס ופיטר התפקעו מצחוק. "איך לא ראית אותו!?" שאלתי את כריס. "ראיתי.. אבל זרמתי" הוא ענה כשחיוך מרוח על פניו. "אתם לא נורמאלים" אמרה רוז בעודה מתנשמת. פיטר הלך החוצה.. לא החוצה מהמפעל.. החוצה למין מגרש חניה או משהו בסגנון שמוקף בקירות. הוא התקשר למישהו. לפתע הדלת זזה מאחורינו, אני לא זוכרת מי צרחה ראשונה,אני או רוז, אבל התחלנו לרוץ קדימה ולתבוע מכריס שיוציא אותנו כי אנחנו הלכנו לאיבוד ואנחנו לא יודעות איפה הכניסה. "טוב רק ניקח את המעיל של פיטר" הוא אמר וחזר לאולם, הוא צץ ממנו ויצאנו מהמפעל. "בואו נלך.." אמרה רוז. "אנחנו צריכים לחכות לפיטר" אמרנו לה. "תתקשרו אליו". כריס הוציא את הטלפון שלו וחייג לפיטר. "תפוס" הוא אמר. עמדנו שם בקור,בחושך ליד בניין נטוש ענקי שהשד יודע מה מסתובב בו, מאחוריי היו כמה עצים וכל פעם הייתי בטוחה שפיטר יקפוץ משם. הפעם אני התקשרתי אליו "תפוס" אמרתי והחזרתי את הפלאפון שלי לכיס. כל הזמן הסתכלתי לכיוון העצים.. מצפה לרגע שבו פיטר יקפוץ משם בניסיון להבהיל אותנו. "טוב זהו.. אני מתקשרת" אמרה רוז וחייגה אליו. "איפה אתם? אני לבד פה ואני לא מוצא את הג'קט שלי" הוא אמר לה כשהוא ענה. "אנחנו בחוץ, הג'קט שלך אצלנו.." היא אמרה והוא ניתק לה. הוא יצא משם עצבני, לקח את הג'קט שלו והלך לכיוון החור בגדר. "פיטר מה קרה?" שאלנו אותו "אתם השארתם אותי שם לבד… זה קצת מלחיץ אתם יודעים!" הוא אמר בכעס. "תקשיב.. אנחנו מצטערים.. נבהלנו.. עכשיו מריה צריכה להגיע" אמרתי לו. אני לא זוכרת איך אבל שכנענו אותו לחזור חזרה למפעל. "אני ורוז נצא לפגוש את מריה" אמרתי ויצאנו מבעד לחור בגדר לכיוון שבו מריה חיכתה לנו.