המסיבה הלא נכונה

נכתב ע”י תומר כרמלי (גרסה מוקלטת קיימת ביוטיוב. פשוט חפשו את שם הסיפור ‘המסיבה הלא נכונה’ ביוטיוב וזה ישר ימצא לכם)

השנה היא 2019 זה היה אמצע השנה של כיתה יא… אחרי תקופת מבחנים קשה הגיע חופשת האביב המיוחלת. שבועיים שלמים בהם לא אצטרך לפגוש את פניהם של האנשים האחרים מהשכבה שלי.. גאד.. הם כאלה נוראיים.

קוראים לי גרג, לא הייתי ילד כזה מקובל, בהפסקות שכולם התפצלו לחבורות תמיד הייתי בצד, בפלאפון משחק אותה קול כאילו אני לא צריך אף אחד.. אבל האמת שהיא שכן הייתי צריך.. כל אחד צריך חברה.

הבית ספר שלנו מכיל לרוב דושבגים כאלה שרק משתכרים במסיבות כל היום ומגיעים בשעה עשירית עם ריח של אלכוהול והבגדים עם כתמי הקולה וטבק מהמסיבה של אתמול… אבל ככה זה היה תמיד, מסתבר שב100השנה שתיכון ווטרברידג' קיים, תמיד היו מגיעים אילו דושים.. זו מסורת של שנים.

בכל מקרה, אז כן אני די נער ביישן שכזה… אין לי ממש הרבה חברים ואת רוב האינטרקציות החברתיות אני צורך דרך נטפליקס, לא שאני חלק מהן… החיים שלי הם די ההפך ממה שאתם רואים בסרטי תיכון אמריקאים. טוב, לא ההפך הגמור, אלא 50 אחוז. החלק של המסיבות, חברה חתיכה ולוק פצצה – אין לי. אבל הבריונים, הדרמות והבולשיט – את זה כן יש לי, לצערי והרבה – פעם אחת אפילו הבריון של השכבה… ג'ו מקארתי…. צייר על הלוח עם טוש קשקוש אחד גדול, ואז כשהמורה מחקה נשאר כיתוב בטוש לא מחיק "גרג תומפסון הבתול", כמובן שבית הספר לא עשה לא כלום מלבד השייה של יומיים בהם הוא כתב בכל הטוויטר על כמה שאני מעפן ועלוב.. אבל אני כבר רגיל לזה… פשוט החלטתי להתעלם.

בכל מקרה, עכשיו שיצאתי לחופשת האביב יהיה לי חסר לראות אנשים, לא שבבית הספר אני כן מתראה אם אנשים, אבל אני חייב לצאת קצת מהבית – לראות עולם. יש גבול לכמות הפעמים שאני יכול לראות 'FAMILY GUY' נטפליקס ברי-פיט.

זה היה היום השלישי לחופשת האביב, זו הייתה שעת ערב, אבל בשביל מישהו כמוני שקם בחופשים ב3 אחר הצהריים זה היה תחילת היום. החלטתי שאני יוצא לרכוב קצת בשכונה עם האופניים שלי.

כשיצאתי החוצה השמיים כבר נצבעו בסגול כהה וכוכבים החלו לבצבץ בין העננים האפורים, רוח קרירה נשבה. התחלתי לרכוב על האופניים, נסעתי ברחבי השכונה שלי כשהרוח שרקה לי באוזניים, עברתי על גבי בית הספר, הספרייה העירונית ואפילו ליד כיכר העיר. אפשר להגיד ששרפתי כמה קלוריות.

אחרי נסיעה בלב העיר, החלטתי להמשיך קצת לאזור המרוחק והעתיק יותר שלה. כשיצאתי מהמרכז, האורות הצבעוניים והמסעדות התחלפו בבתים ישנוניים ושקטים. נסעתי על הכביש כי לא היו ממש מכוניות באזור ההוא, לא הרבה אנשים גרים פה, רובם עברו למרכז העיר לפני כמה שנים ואלה שכן נשארים פה פחות מראים נוכחות בשעות הערב.

בשלב מסויים התחלתי להאט את האופניים, אחד עמודי החשמל מעץ שהיו ברחוב משך את תשומת ליבי.. יותר נכון, השלט מנייר שהיה תלוי עליו. התקרבתי אליו על מנת שאוכל לקרוא מה כתוב עליו. עצרתי ושמתי את על העמוד, הרוח מעט, ואני הבטתי בשלט שהיה על העמוד, יותר נכון זו הייתה כרזה. היא הייתה מעט צבעונית, אבל כזו שנראה כי הדיו הצבעוני שלה כבר דהה, נראה שהיא תלויה פה הרבה זמן. מה שמשך אותי אלייה הייתה מילה אחת שהייתה כתובה בראש המודעה. "מסיבה" היה כתוב בפונט אגרסיבי ומלא, ותחתיו היה כתוב באותיות בינוניות "אתם לא חייבים להיות מקובלים, אתם לא צריכים להיות מלכי הכיתה, וגם אם אין לכם חברים.. אתם פשוט צריכים לבוא למסיבה הזו. אל תתביישו!" 'וואו' אמרתי לעצמי בהתרגשות, זה נשמע ממש כמו מסיבה בשבילי. מתחת לטקסט היה כתוב התאריך של המסיבה, ה-7 באפריל ב8 בערב, וזה התאריך של מחר, אבל לא היה כתוב התאריך של השנה. ליד התאריך הייתה רשומה הכתובת של המקום.

אמרתי לעצמי שאני חייב ללכת למסיבה הזו, זה נשמע שיהיו שם אנשים בדיוק כמוני, כאלה שאף פעם לא הוזמנו וכאלה שלא מוקפים בחברים. גם הופתעתי שבחלק הזה של העיר מתקיימות מסיבות, הרי בקושי יש פה אנשים חיים. לקחתי את האופניים ונסעתי חזרה הביתה.

ביום אחרי קמתי קצת יותר מוקדם, ב12 בצהריים, אכלתי ארוחת צהריים, התקלחתי והתחלתי להתלבש למסיבה. לבשתי ג'ינס עם קרע או שניים, טישירט ושמתי שפריץ של בושם, ויצאתי.

שמתי במוביט את הכתובת של המקום בו המסיבה מתקיימת, וזה הציע לי רק מסלול אחד 2 אוטובוסים ו25 דקות הליכה.. זה היה קצת מבאס אבל אמרתי לעצמי ששווה לעשות את המאמץ כדי לצאת ואולי לפגוש אנשים חדשים.

אחרי איזה שעה של נסיעות והליכה, התקרבתי למקום, השעה הייתה 7:50 והייתי במרחק של 5 דקות משם, לא הייתי לחוץ כי ידעתי שאף אחד לא יעמוד לי עם שעון אם אאחר. האפליקצית מפות סימנה לי שהיעד אמור להיות בפנייה הבאה, פניתי שמאלה והגעתי לרחוב ריק ללא מוצא ובסופו הייתה בית מעט שרוף ומיושן, האפליקציה הורתה לי שזה המקום. כשהגעתי לבית שום אור לא בקע ממנו, גם לא בקומה השנייה שלו. דלת הכניסה הייתה סגורה ושום רעש לא נשמע ממנו. לא הבנתי למה אין פה אף אחד, הסתכלתי על השעון והשעה הייתה 7:59, בדקתי באפליקציה אם זו הכתובת ואולי טעיתי, אבל זו אכן הייתה הכתובת, על דלת הגדר שהייתה לפני הבית היה כתוב שם הרחוב ואז קלטתי שהיה תלוי עליו דף נייר שכתוב עליו בגדול "המסיבה!" התקרבתי לדלת ובאתי לפתוח, בדרמטיות: פתאום הטלפון שלי צלצל ומרוב בהלה הפלתי אותו לרצפה, התכופפתי להרים אותו וכשהפכתי אותו קלטתי שזו ההתראה לשעה 8 שמזכירה לי שיש מסיבה, "פחח כאילו הייתי מפספס את זה" אמרתי לעצמי. אחרי שהשתקתי את הרעש המעצבן של ההתראה, פתאום שמעתי מוזיקה שמגיעה מתוך הבית, התרוממתי מהרצפה והבטתי מעבר לגדר, פתאום כל האורות בבית דלקו, ממש בשעה 8. ואז התחילו קולות של אנשים צוחקים ונהנים.

זה כזה מוזר… פתחתי את דלת הגדר וצעדתי פנימה אל תוך רחבת החצר, הגעתי לדלת הראשית, נעמדתי מולה.. זיעה קרה בצבצה מהמצח שלי, "אני יכול לעשות את זה… זה סה"כ מסיבה" אמרתי לעצמי כדי לבנות לי בטחון. תפסתי בידית הדלת שהייתה משום מה ממש ממש קרה, ופתחתי את הדלת לרווחה, מיד המוזיקה התגברה, ואז קלטתי שמדובר במנגינת ג'אז… מנגינה ישנה.. נכנסתי ומצאתי את עצמי בתוך בית ישן, הקירות התקרה והרצפה היו מעץ מחוזק, והבחנתי בכמה אנשים. כל הגברים ענדו חליפות מחוייטות, ג'ל בשיער ונעליים מהודרות, הנשים היו בשמלות ארוכות ועם תסרוקות מושקעות.

הייתי מבולבל, ליתר דיוק הייתי נער מבולבל עם ג'ינס וטישרט זולים שמוקף במלא אנשים שלבושים כמו בשנות ה40. אולי פספסתי בכרזה את קוד הלבוש? זו בטח מסיבת קונספט… תהיתי לעצמי.

התחלתי להסתובב בבית, כל מני אנשים העיפו מבטים עליי, ועל איך שאני לבוש, הייתי נבוך מעט.. "איזה פדיחות…" אמרתי לעצמי, אבל שמתי לב שהמבטים שלהם לא היו שופטים, הם פשוט הסתכלו עליי בשלווה, לא במטרה לשפוט אותי. זה הרגיע אותי קצת.. וקצת הלחיץ… אבל היי זה עדיף מג'ו המניאק שכל פעם צחק עליי עם חבורת השפוטים שלו והשפיל אותי מכל כל השכבה. הגעתי לפינה בבית, היה שם בחור לבן גבוהה, מעט מחוצ'קן אבל מחוייט היטב, הוא ענד חליפת בז' עם פפיון שחור, ומכנס מחוייט בצבע ב'ז גם, השיער שלו היה כלכך מבריק שנראה כאילו פרה העבירה עליו לק אחד טוב כזה על הראש. הוא ישר קלט אותי והסתובב לכיווני, היה לו כוס עם מה שנראה כמו ג'ין. "היי חבר, הכל בסדר?" הוא פנה אליי.. "אממ כן.. כן אחי סליחה" עניתי במבוכה, "אין צורך להתנצל גבר.. הכל טוווב" גיחכתי במבוכה וגירדתי מעט את השיער. "אני קולין, קולין בראון" הוא אמר, "אני גרג" עניתי והוא לחץ לי את היד. "אז גרג, אף פעם לא ראיתי אותך במסיבות שלנו.. מה מביא אותך לפה" קולין שאל "אמממ האמת שראיתי את המודעה על המסיבה הזו.. ומה שהיה כתוב בה.. על זה שאתם לא חייבים להיות מקובלים וזה.." התחלתי לחשוב שאני נשמע מסכן אבל הוא מיד ענה "חבר הכל טוב, זה בדיוק המקום שהגעת אליו.. פה אנחנו לא שופטים אף אחד… כולנו פה לא מלכי הכיתה… פה כל הלא מקובלים" הוא עשה מרכאות וצחק "כל מי שפה חווה בריונות… וזה בסדר אחי, אנחנו פה אחד בשביל השני,. "ואוו…." "התרשמתי.. אף פעם לא ראיתי קונספט כזה"… "חכה" קולין חייך בערמומיות… זה נהיה יותר טוב.

המוזיקה נחלשה וכולם החלו להתאסף ברחבת הסלון… כל הנשים והגברים החלו להתאסף סביב השולחן, פתאום קול נעליים נשמע נוקש על השולחן, זה היה קולין, הוא עלה על השולחן ונקש פעמיים כדי להסב את תשומת הלב של כולם אליו. "חוגגים וחוגגות יקרים…. אני גאה לברך אתכם על כך שאתם נמצאים פה במסיבת הלא-מקובלים" מחיאות כפיים ותרועות נשמעו. "היום אני גם גאה להציג בפניכם חבר קהילה חדש… גרג" הוא הצביע עליי, מיד כל המבטים הופנו אליי, כולם חייכו ומחאו לי כפיים.. הייתי נבוך. קולין המשיך "גרג הוא גם בחור טוב, כמו כולנו, שהחברה הגועלית והמסריחה שלנו בוחרת לשים בצד." בוווז חלש נשמעו מהקהל. "גרג, כמוני, וכמו כולם פה לא בחרו להיות מוטרדים על ידי בריונים בני זונות שלא רואים כלום מלבד האגו הנפוח והמזיין שלהם" בוווווז חזר הקהל. "אנשים שצילקו לכולנו את החיים לעולמי עד! והם צריכים לשלם על זה!!!" קולין צעק, וכולם הריעו לו במפגן כוח. נבהלתי קצת.. הוא אמר דברים נכונים, אבל קצת יותר מדי אולי..

אבל אז קולין פנה אליי מול כל הקהל "גרג, פה אתה בטוח, פה אתה בין אחיך ואחיותך החדשים.. פה אתה מקובל" הלב שלי פעם בחוזקה, התרגשתי, חייכתי ואפילו רציתי לבכות קצת… כולם הריעו לי, כולם כמוני.. כולם עברו את מה שאני עברתי… אני לא מאמין… שמחתי לעצמי והודיתי לכולם…. "ואוו.. אני אגיע לפה כל פעם, אמרתי לעצמי".

"ועכשיו" קולין אמר "עכשיו בואו נחגוג!!" כולם הרימו את משקאות האלכוהול שלהם, מוזיקת הג'אז חזרה וכולם רקדו. קולין ירד מהשולחן, וצעד לקראתי, "נו.. אהבת?" הוא שאל, "כן! ממש התלהבתי.. תודה לך קולין", "בכיף אלוף.. אנחנו פה אחד בשביל השני". חייכתי אליו ושאלתי "רק חבל שלא התלבשתי כמו כולכם.. הייתי בכיף מביא גם תחפושת", קולין הרים גבה ושאל "תחפושת? זה לא מסיבת תחפושות. חחח אבל חבר אתה הבאת תחפושת פגז, מאוד מושקע וקיצוני", הרגשתי מוזר… אולי הוא היה קצת מסובב מכוס האלכוהול שכבר הייתה חצי ריקה – החלטתי לוותר על העניין ולהמשיך כרגיל. "כן אחי… חחח אוקיי". לקחתי משקה אלכוהול שהיה על השולחן ליד ושתיתי הכל בשוט, נתתי לעצמי לזרום עם כל העניין הזה של שנות ה-40, למרות שזה היה מוזר זרמתי עם זה, נהנתי בעיקר מזה שכולם פה קיבלו אותי, רקדתי עם כמה בנות, שתיתי כמה שוטים עם כמה גברים, ואז.. פשוט נרדמתי.

בבוקר שאחרי מצאתי את עצמי על הרצפה כאשר קרני האור של השמש פרצו דרך החלונות הישנים של הבית והעירו אותי. התרוממתי מרצפת העץ שנראה שעלייה נרדמתי אחרי כמה כוסות יותר מדי.. הגב שלי היה תפוס ולאט לאט קמתי על שתי הרגליים ויצבתי את עצמי.. שפשפתי את העיינים והבטתי מסביב, שום דבר לא היה כל התפאורה, הכוסות וכל האנשים נעלמו. גם קולין לא היה שם, הסתובבתי ברחבי הבית ונחרדתי לגלות שהוא ריק מנפש חיה. גם לא היו כוסות אלכוהול או אפילו ריח, היה פשוט ריח של אבק ועץ. יצאתי החוצה מהדלת הראשית אל הרחוב ממנו באתי ערב קודם לכן, המשכתי ללכת והגעתי לדלת הגדר, השלט "מסיבה" שהיה תלוי אתמול גם הוא נעלם, התחלתי ללכת לאט לאט בעודי חושב לאן כולם נעלמו, ולמה אף אחד לא אמר לי כלום.

אחרי כמה צעדים עקומים מעייפות הגעתי לתחנת האוטובוס בה ירדתי. בעודי מחכה לאוטובוס, אני מסתכל אל הבית ההוא בסוף הרחוב ותוהה לעצמי לאן כולם נעלמו, איך פתאום הבית נראה כאילו לא גרו בו שנים, ולמה קולין השאיר אותי ככה לבד שם.

האוטובוס מגיע ואני מבלה את השעה נסיעה בהירדמות על החלון של האוטובוס, כשהגעתי הביתה ישר הלכתי למחשב וניסיתי לחפש את קולין בפייסבוק, הקלדתי "קולין בראון" אבל לא מצאתי אותו, חיפשתי גם באינסטגרם ובסנאפצ'אט, אפילו פתחתי משתמש בטוויטר רק כדי למצוא אותו… ולא מצאתי אותו בשום רשת חברתית.

וזה כלכך ביאס אותי… עד שמצאתי חבר נורמלי שאשכרה הבין את המצב שלי… זה ביאס אותי למות. כלכך רציתי להמשיך להסתובב איתו, למרות שהוא היה קצת מוזר, משהו בו קסם לי… הלוואי ונוכל לדבר שוב.

במשך כל חופשת האביב לא מצאתי אותו… את קולין בראון.. אף פעם לא החלפנו מספרי טלפון או כתובות והנחתי לעניין לשקוע… את שאר ימי החופש ניצלתי בהמשך התבודדות מהעולם.. בעיקר בשינה ובאכילת גלידה מול פרקים של ברוקלין 99.

ביום הראשון של אחרי החופשה הגעתי לבית ספר… מבואס שאני צריך לחזור ללימודים ועוד הרבה יותר גרוע מכך.. לחזור לכל הנערים המעצבנים ובראשם לג'ו מקארתי המניאק. נכנסתי לשיעור הראשון באיחור, כשנכנסתי במהירות לכיתה זכיתי לקבלת פנים מקסימה מג'ו.. ששם לי רגל שעברתי ליד השולחן שלו, מעדתי וקיבלתי מכה במרפק. זה כאב. אבל שיחקתי אותה קול כשהמורה שאלה אם אני בסדר. הרי גם ככה לא באמת אכפת לה.

בהפסקה ישבתי ליד עץ הזית בגינה של הבית ספר שלנו, בדרך כלל למקום הזה מגיעים רק אלה שרוצים לעשן מבלי שהמורים יראו… ואנשים בודדים כמוני. אבל היום משום מה המעשנים לא היו שם, אז נהנתי מזה שהייתי היחיד שם. נשענתי על העץ בישיבה ושפכתי קצת מים על השפשוף במרפק מהמכה שקיבלתי מג'ו..

"אתה בסדר אחי?" מיד הסתכלתי למעלה וראיתי אותו.. קולין. עומד מולי פתאום. "קולין" אני אומר בהפתעה "מה.. מה אתה עושה פה? וואי טוב לראות אותך" קולין הושיט לי יד ועזר לי לקום "אני פסדר" התלהבתי "וואי.. מה קרה במסיבה ההיא? לאן כולם נעלמו? הייתיי בטוח ש.." "מה זה מי עשה לך את זה?" הוא קוטע אותי ומסתכל מקרוב על המכה במרפק. "אממ… לא חשוב אחי, אני בסדר" קולין הסתכל עליי במבט כועס, "לא זה לא בסדר, מי עשה לך את זה" אני נזכרתי שוב בעובדה שהוא עומד מולי בבית ספר שלי, "רגע. מה אתה עושה פה בכלל? אתה לומד פה?" הוא מושך בכתפיים שלו ואומר "כן… למדתי פה לא מזמן.." "ואיך נתנו לך להיכנס בשער?" "מה זה משנה" הוא אומר שוב בזעם "תגיד לי מי המניאק שעשה לך את זה".. אני נאנח, אחד.. אתה לא מכיר.. "ג'ו.. המניאק של השכבה" קולין מסתכל עליי ואומר, "ג'ו מה?" "ג'ו.. ג'ו מקארתי… אבל זה פסדר קולין אין לי מה לעשות… הוא כבר שנים ככה מתנהג אליי"… קולין מסתכל עליי "טוב.. אז הוא צריך ללמוד את הלקח" "מה? איזה לקח אחי.. לא.." קולין תופס לי ביד בחוזקה ואומר לי בזעם "בריונים צריכים ללמוד את הלקח"

שוב עוברת בי הצמרמורת הזו שהייתה לי במסיבה שהוא צעק שהבריונים צריכים ללמוד את הלקח.

שתקתי.. הוא עזב לי את התרחק שני צעדים וחייך "אל תדאג גרג" הוא אומר לי בחיוך מלחיץ.

לפני שאני מספיק להגיד לו משהו אני שומע את הצלצול מבית הספר. וזה הסיור של מיס אלפבאום, ואסור לי לאחר לה. אני נפרד מקולין וצועד לכיוון הכיתות.

בסוף היום, כשאני יוצא מהשער עומדות שם נטלי ולולה, שתי בנות מהשכבה ומחלקות פליירים לכל התלמידים שיוצאים. כשאני עובר לידיהן, נטלי עוצרת אותי ומושיטה לי את הפלייר ליד, "היי גרג :)" היא אומרת בחיוך "קח זה הזמנה למסיבת תחילת הקיץ של השכבה, תבוא יהיה כיף" היא אומרת. אני מסמיק. ואוו… אף פעם לא הזמינו אותי למסיבה של השכבה. "אממ.. תודה.. אני אבוא" אני אומר לה בביישנות והולך משם במהירות.. מבלי להסתכל פתאום הרגשתי דחיפה חזקה מהצד, נפלתי הצידה על הרצפה.. זה היה ג'ו.. הוא והחברים שלו צחקו עליי. "סתכל לאן ת'ה הולך" הוא אומר ואז מחייך "חחח תרגע אחי הכל בצחוק" אבל זה לא מצחיק. שום דבר שהוא עשה לי לא מצחיק. אני קם במהירות ורץ משם..

כשהגעתי הביתה שמתי לב שהפלייר של המסיבה לא נמצא אצלי ביד, כנראה הוא נפל בזמן שג'ו העיף אותי לרצפה… לא הספקתי לקרוא מתי היא ואיפה היא.. וזה ביאס אותי.. אני לא מתכוון להפסיד את המסיבה הזו..

ביום שאחרי נכנסתי לכיתה ושאלתי את נטלי איפה המסיבה ומתי היא, והיא אמרה שאני פשוט אהיה מוכן מחר בערב והיא תתן לי טרמפ לשם. כמה נחמד מצידה… אני באמת מרגיש שלאחרונה אנשים מתחילים להיות יותר נחמדים אליי.. הסמקתי והודתי לה.

בערב למחרת אני מתארגן, מתלבש יפה, ואפילו שם שפריץ אחד של בושם.. בכל זאת לא כל יום אני הולך למסיבה.. נטלי הגיעה לקראת 7 וחצי ועליתי איתה לרכב, אחרי חצי שעה התקרבנו למקום.. "טוב הגענו" היא אומרת לי בחיוך, אני יוצא מהאוטו ופתאום אני קולט לאן הגענו… זה הבית ההוא, הבית בו הייתה המסיבה המוזרה עם קולין.. הבית עדיין נראה ישן כמו אחרי המסיבה אבל הפעם בוקעים ממנו אורות. "כן.. זה לא הכי מציאה" נטלי אומרת לי כשהיא יוצאת מהאוטו "אבל החבר'ה הביאו תאורה וחטיפים והפכו את הגרוטאה הישנה הזו לקצת יותר כיפית" היא מצחקקת. אנחנו נכנסים לבפנים. כל השכבה כבר שם, בבגדים רגילים של שנת 2019, חוגגים עם שירים של קניה ווסט ודואה ליפה… הכל כרגיל.. רק חבל שזו לא המסיבה ההיא.. שם כולם היו.. איך לומר.. יותר נחמדים.

אני מנסה למצוא את עצמי במסיבה, בניגוד למסיבה הקודמת פה לאף אחד לא באמת אכפת ממני, כולם עסוקים בעצמם או במזמוזים… אני יושב על אחת הספות ושותה קצת בירה… לא מדבר עם מישהו מיוחד. כדי לא להראות מביך ולשבת לבד, הלכתי לשירותים של הבית שהיו במרתף.. אני יורד למטה ונכנס לשירותים.

כשאני יושב על האסלה פתאום אני שומע את הידית של הדלת, מישהו מנסה לפתוח "תפוס!" אני אומר בקול רום… "גרג! זה אתה שם?" אני ישר מזהה אותו.. ג'ו מקארתי. "ג'ו לא עכשיו!" ביקשתי באומללות. פתאום אני שומע שהוא מנסה באגרסיביות לפתוח את הדלת, "די! מה אתה עושה!" אני צועק, ואז הוא נותן מכה חזקה ושובר את המנעול. הדלת נפתחת והוא עומד שם לבדו, עם הטלפון מכוון אליי והפלאש דולק, הוא מצלם אותי בווידיאו, "וואי גרג איזה חבילה יפה" הוא צוחק ולועג…. אני ישר קם ומרים את המכנסיים והתחתונים.. "לאלא תראה לכולם את הקטן שלך" " עוף מפה ג'ו.." אני אומר מבלי להישמע מאיים מדי כדי שהוא לא ירביץ לי. הוא צוחק כמו חזיר, מקלל אותי ואומר כמה אני מעפן. אני בנתיים סוגר את החגורה ומנסה לצאת מהדלת אבל הוא חוסם את היציאה בגופו השמן. הוא מתקדם ומעיף אותי אחורה עם הבטן שלו, "מה קרה גרג? קצת קשה אז בורחים?" הוא מעיף אותי עם היד אחורה, אני מנסה להחזיר לו אבל הוא תופס לי את היד, מסובב אותה בכוח ומעיף אותי לרצפה. הוא בועט בי וממשיך לצחוק. פתאום אני שומע צעדי ריצה שמתקרבים לכיווננו,

"תעזוב אותו!" אני שומע צעקה, הוא מושך את ג'ו מהחולצה ומעיף אותו ממני. כשאני קם אני קולט שזה קולין. הפעם, הוא פחות מהודר והרבה הרבה יותר עצבני… "קולין.. מה.." אני מנסה להבין מה קורה ואז אני שם לב לזה.. הוא אוחז ביד סכין עם להב מחודדת מאוד, הוא אוחז בו בחוזקה ומסתכל על ג'ו שנמצא על הרצפה, ג'ו קם וקולין מביט בו, וג'ו קולט שיש לו סכין, לפני שהוא מספיק לעשות משהו קולין תופס ביד האחרת שלו את הכתף של ג'ו ומגיע עם הסכין מלמטה, "לאאא.." אני אומר בקושי. קולין מכניס את הסכין בתוך הבטן של ג'ו… דרך השומן ועד לבשר שבתוך הבטן.. הוא תוחב אותה עמוק ואז שולף אותה החוצה… והבטן שלו מקיאה שביל דם שמשפריץ לכל עבר.. ג'ו מרוב הפציעה לא מסוגל לדבר.. קולין תופס אותו בעורף ושוב מכניס את הסכין, הפעם לאזור אמצע הבטן ושוב תוחב את הסכין עמוק, ושוב מוציא… אני בשוק.. מרותק לקצפה ולא יכול לזוז מהפחד… הרפלקסים האוטמטים של ג'ו גורמות לידיים שלו לרעוד, הוא מנסה לתפוב בשיער של קולין אבל לא מצליח.. קולין לא אומר כלום, השיניים שלו חשופות וצורת פניו עצבנית, הוא מסתכל על ג'ו בעיינים ושוב דוקר אותו.. הפעם בריאות.. הוא משאיר את הסכין בגופו ותופס אותו מבית השחי בשני הצדדים כאילו ג'ו הוא בובת דובי.. פתאום הוא מסתובב אליי ומחייך, עם שיניים חשופות צבועות בדם שהשופרץ מהגוף הגוסס של ג'ו, הוא מסתכל עליי ולוחש: "בריונים צריכים ללמוד את הלקח" אני לא מסוגל לענות, קולין מיד מסובב את ראשו אל ג'ו ומצמיד אותו לקיר.. הוא מוציא את הסכין מבית החזה של ג'ו וביד השנייה מצמיד את ראשו לקיר… ואז… הוא לוקח את הסכין ונועץ אותה בגרון שלו.. הוא נעץ אותה.. -אנחה- הוא נעץ אותה כלכך חזק שהיא יצאה מהצד השני של הגרון של ג'ו ונתקעה בקיר. ג'ו מפרכס ובנשמותיו האחרונות מפרכס כשהוא מדמם מכל מקום, ומהצאוור השבור שלו יוצא שביל של דם. קולין עוזב את ג'ו שנשאר נעוץ למוות עם הסכין על הקיר, ומתקדם לעברי.. אני נצמד לפינה מרוב פחד… הוא מתכופף אליי ולוחש "זהו… עכשיו הוא לא יפריע לך יותר" הוא מגחך, הוא קם מסתובב ויוצא מהדלת. לוקח לי כמה שניות לקלוט אם זה חלום או לא, אני קם כולי רועד, בנתיים אחד הבנים בא להיכנס לשירותים.. והוא רואה אותי שם, אותי ואת הגופה של ג'ו מקארתי מבותרת ושוטטת מדם.. הוא דופק ריצה למעלה ואני יוצא בהליכה איטית החוצה מהשירותים, כולי רועד ואני עולה למעלה לכולם. כולי מגואל בדם. אין זכר לקולין. ואז אחת הבנות קולטת אותי ומתחילה לצרוח, ואז כולם מבחינים בי.. עולה מהמרתף שם נמצא לבדו ג'ו מקארת'י המת.

אחרי כמה דקות מגיעה המשטרה, אני לא מסוגל לדבר, אני פשוט בוהה בחלל מרוב השוק והטראומה שיש בי. אחד השוטרים ניגש אליי ומתחיל להקריא את הזכויות שלי, הוא מספר לי שאני עצור ומועכב לחקירה.. אבל אני לא מקשיב, אני יותר מדי בהלם. השוטרים לוקחים אותי ומוציאים אותי מהבית לעבר הניידת משטרה, שמים אותי בתא האחורי, אוזקים אותי ואנחנו נוסעים משם לתחנת המשטרה. שוב, אין זכר לקולין.

אני מוצא את עצמי בחדר חקירות, קשור לאזיקי שולחן בידיים וברגליים, אני נמצא בתוך חדר קטן עם כיסא שנמצא מולי, הדלת נפתחת ומגיעה מישהי שרשום לה על החולצה 'חוקרת', היא מחזיקה בטפסים ביד. "אני סוזן, חוקרת פדרלית. אתה גרג?" "כ.. כן.." אני אומר בגמגום וקולט למה אני כאן.. "אתה מודע למעשיך מר גרג?" "מה.. איזה מעשים" אני אומר, "אני לא רצחתי אותו" אני אומר לה בכעס.. "אחד החוגגים במסיבה מצא אותך לבדך בשירותים יחד עם גופתו של ג'ו מקארת'י כאשר סכין נעוצה לו בגרון והוא דקור מספר פעמים.. אתה רוצה להגיד לי שהוא עשה את זה לעצמו?".. זה.. היה קולין!" אני אומר "קולין.. הוא נכנס פתאום והתחיל לדקור אותו". "מי?" שואלת החוקרת "קולין! קולין בראון!" היא מעיינת מספר שניות במסמכים שמולה ואומרת, אף אחד מהחוגגים שנכחו במקום לא עונה לשם קולין בראון".. אני מבולבל.. מנסה לתת לה עוד פרטים עליו אבל קולט שבקושי הכרתי את הבחור.. התחלתי לתאר לה אותו כפי שראיתי אותו במסיבה הראשונה.. "בחור לבן, גבוהה עם קצת חצ'קונים על הפנים.. הוא הרג את חייבת להאמין לי" "גרג" היא אומרת לי "ברגעים אלה עושים נתיחה של הגופה. אם אתה טוען שמישהו אחר רצח אותו אנחנו נאלץ להמתין לתוצאות הנתיחה".

אחרי כמה שעות בתא המאסר, לוקחים אותי לחדר אחר, הפעם עם יש בו גם מחשב. אוזקים אותי לכיסא מול המחשב ומגיעה שוב סוזן החוקרת. היא מתיישבת לידי, הפנים שלה מודאגות יותר הפעם… -אנחה- "טוב גרג, הגיעו התוצאות של נתיחת הגופה…" אני מסתכל עלייה, מחכה שהיא תמשיך לדבר… "נו? ו?" היא שותקת לכמה רגעים ואז אומרת: "על הגופה של ג'ו מקארתי נמצאה טביעת האצבע שלך… " "כן כי אני דחפתי אותו בהתחלה כי ניסה להרביץ לי" "לא סיימתי את המשפט" היא אומרת. "מצאנו את הטביעת אצבע שלך אבל לא רק…. -אנחה- מצאנו גם את טביעת האצבע של אדם בשם 'קולין בראון מקטשן'" קולין בראון מקטשן… אני אומר לעצמי "נו הנה רואה! זה הוא!" היא נאנחת ומפעילה את המחשב בחדר, היא רושמת את השם שלו בארכיון המשטרה ולוחצת אנטר. פתאום מופיעה תמונה של קולין.. היא נראת כאילו צולמה מזמן והיא הייתה בשחור לבן.

והחוקרת מתחילה להקריא: "קולין בראון מקטשן היה נער בן 19, הוא נולד בשנת 1928 תחת השם הזה, הוא התחיל ללמוד בתיכון ווטרברידג', איפה שאתה לומד, בשנת 1942, וסולק מבית הספר כמה שנים אחרכך.. בין היתר בגלל בעיות חברתיות. קולין היה ילד דחוי בשכבה שלו, תלמידים טוענים שהוא היה קורבן להתעללות בריונית נוראה. בשנת 1949 השכבה שלו ארגנה מסיבת קיץ בבית פרטי שהיה שייך לאחד מהבריונים שהציקו לו באופן קבוע. קולין כמובן לא הוזמן למסיבה. אבל הוא החליט בכל זאת ללכת לשם, כשהוא הגיע הבריונים ראו אותו והתחילו להכות אותו, עד שהוא דימם, הוא עזב את המסיבה ובאותו הערב חזר לשם.. הפעם עם סכין. הוא נכנס שוב לבית ההוא, ובאותו תא שירותים שאתה היית, הוא מצא שם את הבריון הראשי שהציק לו. קולין דקר אותו למוות, ואז נעצר על ידי המשטרה והובא לכאן לחדר החקירות. בגלל מערכת המשפט המשוחתת באותה תקופה ובגלל שאבא של הבריון היה מקורב לשופט, בית המשפט גזר עליו באופן יוצא דופן עונש מוות בכיסא חשמלי במתקן המעצר הזה בדיוק, קולין בראון מקטשן מת כרוצח מורשע בשנת 1949 על ידי חשמול בכיסא חשמלי."

החוקרת סיימה להקריא את התיק שלו והתרחקה מהמחשב.. "מה.. אני לא.. זה לא הגינוי … אני ראיתי אותו, דיברתי אותו הוא היה בפאקינג בית ספר שלי!!! הוא הוא הזמין אותי למסיבה בבית בפאקינג בית הזה ואז במסיבה היום הוא הגיע לשם והוא דקר את ג'ו! הוא אמר הוא הוא תמיד לא הפסיק לדבר על זה שמגיע לבריונים נקמה ו.. ו.. ו…." החוקרת תפסה בידי בכוח, ואמרה לי שכדאי שאלך לישון בתא המעצר ושכרגע אני עדיין חשוד במעשה. אבל לא יכולתי לישון באותו הלילה, לא יכולתי לחשוב על שום דבר מלבד הקטע המפגר שקולין פאקינג מת כבר 70 שנים… זה לא הגיוני.. זה דפוק… זה פשוט לא הגיוני.

באותו הלילה שכבתי על מיטת הברזל בתא המאסר, לא יכולתי להירדם, פשוט לא יכולתי… למזלי הייתי לבד בתא המאסר, ישנתי בקומה התחתונה של מיטת הקומתיים. ואז.. בעודי מנסה להירדם ולעצום עיניים, אני שומע לחישה:

"זהו גרג, עכשיו אף אחד לא יציק לך יותר"
אני פוקח עיניים…. ואני רואה אותו… מסתכל עליי מהמיטה שמעליי, גבוהה, עורו לבן ומקולף, שיערו פחות מהודר ופניו מחוצ'קנות מעט.. הוא בבגדי אסיר. מחייך אליי. וקורץ.

סוף.