המטרידנית – פרק 1

קם לאור הזריחה כשזיפים קטנים וקוצניים מכסים את לחייו, ורשתות כלי דם קטנות לופטות את עיניו, הביט בן בשעון הדיגטלי שעל שידת הלילה שלו – 7:00 בבוקר. הוא דידה אל המקלחת בזמן שידיו החסונות והרזות מתמתחות בתזמורת רחבה של פיקוקים ואנחות הקלה של שרירים משוחררים.
במשך חצי שעה בן שטף את פניו, התגלח, נפצע בגילוח, צחצח שיניים והתקלח…
הוא הכין ארוחת בוקר שכללה ביצה מקושקשת ובייקון צלוי, ולקח את האוכל אל ליד המחשב.
בשלב מסוים, כשבדק את הדואר האלקטרוני, הוא קירב את פניו אל המחשב כשהבעה מבולבלת מתונססת עליהן. בגלל –

מוען:[email protected]
נמען:[email protected]
תאריך:5.4.2011
שעה:03:06
————————————————-
חתיכת בן %&$*!!!
שברת לי את הלב!!!! >.<
איך יכולת לעשות לי את זה?!?!?!?!

"איזו חסרת חיים.." מלמל בן לעצמו, והכניס חתיכת בייקון לוהט אל פיו, "אני לא מאמין שהיא כתבה את זה ב-3 לפנות בוקר.." כשסיים את ארוחת הבוקר, ולבדוק אם יש עוד הודעות חשובות, החליף בנג'מין רוגן את תחתוניו הרפויות והורודות בג'ינס שחור ואלגנטי. ואת גופייתו הדהויה והשחורה החליף בחולצת פולו ירוקה ופשוטה. הוא הרים את מזוודת העבודה החומה שלו ויצא לדרך, משאיר מאחוריו בית מפואר שעולה לא פחות מ-500 מיליון דולר…
בן רוגן, כפי שכבר הבנתם הוא אדם עשיר מאוד, אביו המנוח השאיר לו ירושה שמנה מאוד, שזה אירע רק שנה שעברה. מאז, בן חי את החיים הטובים..
עבודה שבה הוא רק צריך לבדוק שהכל תקין בחברת המכוניות היוקרתיות הגדולה בעולם(פיירסטין)…
כסף אינסופי(ככה הוא לפחות חושב) שהוא יכול לבזבז כאוות נפשו…
ויופי נשגב שקיבל יחס גדול מאוד בקרב הנשים…
הוא חשב על כל זה כשקול נשי נשמע לפתע מימינו, "בוקר טוב."
בן הפנה את מבטו, ומצא את עצמו מביט באנג'לה המחייכת בנעם במבט מבולבל. היא לא היתה שם קודם – בזה הוא בטוח…
"בוקר טוב גם לך.." השיב בחיוך.
"זה הבית שלך?"
"כן, אבא שלי הוריש לי אותו כשהוא נפטר.."
"ממה הוא נפטר?" שאלה, עיניה מודאגות.
"אל תדאגי, זה היה מוות מהיר, כך שהוא לא סבל כל כך.." הרגיע אותה.
"אהה.. אני ממש מצטערת.."
"זה בסדר, הוא בעצמו אמר לי שהוא כבר מוכן למות…"
הסתררה שתיקה. שתיקה עזה שהיתה עוצמתית הרבה יותר מצרחה.
"אז!" ניסה בן למוטט את הדממה, "רוצה להיפגש שוב?"
היא חייכה חיוך קורן, עיניה הכחולות והעזות בורקות משביעות רצון. "אממ.. כן."
"אוקיי.. ב-6 בערב את פנויה?"
"כן.."
"אז נתראה.." אמר, והלך..
"נתראה.." השיבה במבט חולמני זמן מה לאחר שהוא כבר נסע במכונית ה'יגואר' שלו.

***************************************************************************************

השעה 5 אחר הצהריים, כך הורה שעונו של דוקטור מורגן, אדם נמוך קומה עם משקפיים עבות בצורה חריגה. הוא קנה הרגע במאפייה עוגת קינמון חמה, מעשה בילתי נסלח בשביל רופאו האישי.
"אתה חולה סוכרת למען ה'!" בטח היה אומר, "זה מוות בתוך לחם!"
חיוך עדין התעלה על שפתיו כשהביט ימינה ושמאלה בכביש, אך מיד ירד והתחלף בפרצוף זועף כשקיבל שיחת טלפון בילתי צפויה.
"יש לה מישהו.." אמר האדם מאחורי הקו.
"לא יכול להיות.." זעף מורגן, "אני אמרתי לה שוב ושוב לא לעשות זאת עד שיסתיים הטיפול! לעזאזל! דווקא כשאני מתחיל להצליח להוריד את זה ממנה איכשהו, היא פתאום מוצאת לה מישהו.."
"תרגע דוקטור, לא צריך להתעצבן.." ניסה האדם להרגיע, "אתה יודע שהיא לא שולטת בזה.."
"טוב, כנראה שאתה צודק.." הסכים באי רצון, רגלו השמאלית על המדרגה הראשונה על מרפסת ביתו. "יש לך לפחות מושג איך קוראים לבחור הזה?"
"אתה לא תאמין אבל.. הוא הבן של ריצ'ארד רוגן."
"ריצ'ארד רוגן הזקן?! יש לו בן בכלל?!"
"כן.. קוראים לו בנג'מין.."
"לעזאזל.. זה לא טוב.. לא טוב בכלל.." מלמל אל הטלפון, מוציא את צרור המפתחות המקרקש מכיס מכנסיו החומים ומכניס את אחד המפתחות אל חור המנעול.
"אני יודע.." השיב.
"טוב, אני אגיד לך מה תעשה.." אמר הדוקטור בהחלטיות, סוגר את דלת העץ מאחוריו. "תמשיך לעקוב אחריה.. תראה מה היא עושה, מה היא קונה, מצידי מה שהיא עושה בשירותים. העיקר שתעקוב אחריה עשרים וארבע שעות ביממה."
"ומה עם הבחור?"
"איפה הוא גר?"
"רחוב טומלינגסון 4, רובע סטטן איילנד בניו יורק.."
"אז נראה שיש לי פגישה מאוד חשובה עם בנג'מין רוגן המפורסם…."