המוות מחכה לך בסיבוב… (יעד סופי 2) – פרק 2

רכבת ההרים יצאה לדרך במעלה המסילה. אני הייתי בקרון האחרון אז קצת פחות פחדתי. כל החברים שלי (והחברות של אחותי) קראו "ווואוווו" של לפני הירידה. הירידה הייתה שניות מלהגיע ואז היה היפוך.
קרטר שלף את המצלמה שלו.
"סלינה, אני אוהב אותך" הוא צרח בדיוק כשהגענו לירידה.
סלינה הרימה את הידיים שלה וזה הפיל את המצלמה. המצלמה נפלה על המסילה שלמטה ונכרככה סביבה.
הקרון עלה עליה ואז המצלמה הוציאה גיצים. הקרונות כולם התחילו להוציא גיצים ולחרוק מחיכוך עד שלבסוף הקרון הראשון נפל מהמסילה ושון ושיבון נפלו ממנו על הרצפה והתרסקו.
אחרי זה הקרון השני התנגש עם הראשון והעיף את לוגן ורוזן על המסילה. לוגן החליק והתרסק על המסילה. רוזן עפה בדיוק על המסילה והראש שלה נערף. הקרון השלישי של סלינה והלנה התפוצץ והן עפו החוצה.
התחלתי לבכות ולהיכנס לפאניקה. הקרון של קרטר יצא מהמסילה ונפל כולו על האדמה. אני חיבקתי חזק את נורמן לידי וידעתי שאני הבא בתור למות. אחרי קרטר הגיע התור של סאם כאשר הקרון שלה התהפך והיא נפלה והתרסקה בין הברזל ששמר על המסילה.
לבסוף נורמן נפל מהקרון והתרסק.
בכיתי בפאניקה. ידעתי שהמוות שלי הגיע. הקרון שלי יצא מהמקום ואני נהדפתי עד שכמעט פגעתי במסילה.
…
פקחתי עיניים. קלטתי שהרכבת עוד לא יצאה ואני עדיין בה. המפעיל כמעט לחץ על הכפתור אבל אז התחלתי לצרוח "לאאא!!! תוציאו אותי מכאן, עכשיו!".
גיליתי שאני בוכה. דמעות זלגו לי.
"הרכבת עומדת להתרסק, תוציאו אותי! בבקשה!"
המפעיל לחץ על הכפתור שפותח את כל המושבים.
"צאו איתי!" אמרתי לשון, שיבון, רוזן, לוגן, סלינה, הלנה, קרטר, סאם ולנורמן "כולם! לצאת" התחננתי.
בכיתי ממש והייתי בפאניקה.
שומרים ניגשו אלי.
"אנחנו נתקשר לאמא שלך, זה בסדר" אמרו לי השומרים.
"לא!" צעקתי "אבל הרכבת תתרסק! ראיתי את זה בחיזיון" התחננתי.
"נו, אתה כזה תינוק, קני" אמרה לי סאם ויצאה מהקרון שלה.
"בואו" היא אמרה לסלינה והלנה "נגמר הכייף בגלל קני".
"אני בא איתך" אמר לי נורמן.
"אז גם אני" אמר לוגן.
שון ושיבון שניהם קמו מהקרון ויצאו.
"נו, סלינה, חכי רגע" אמר קרטר ויצא מהקרון.
רוזן גם יצאה.
"עורכי שמחה" אמרה רוזן ויצאנו.
אנשים אחרים עלו במקומינו.
המפעיל עמד ללחוץ על הפעל.
"לא!!!!!" צרחתי באימה ובכיתי.
ברחתי מהשומרים ורצתי למפעיל "תוציא את כולם".
השומרים תפסו אותי.
"בבקשה!!" בכיתי "צאו מהקרונות!".
המפעיל לחץ על הכפתור ואני צרחתי באימה.
השומרים הובילו אותי אל מחוץ למתקן. כל שאר החברים שלי היו בחוץ וחיכו לי.
שומר אחד הביא לי כוס מים.
"לא!!! צעקתי.
"זה בסדר, תיכף אתה תרגיש טוב יותר" אמר השומר "הנה כדור".
בדיוק שהוא הגיש לי את הכדור שמענו כולנו צרחות וראיתי את הקרונות של הרכבת מתרסקים על האדמה. התאונה קרתה.
כולם בהו בי בתדהמה.
דמעה בודדה זלגה לי מהעין