הלילה האחרון

שקט. אורן ישב על הספה, בוהה בטלוויזיה הכבויה. הוא בלע את רוקו, וכיווץ את גבותיו בדאגה. הוא לא יודע שהוא צפה בו, מהתקרה. האיש התרוצץ על התקרה מבפנים בטירוף, מחפש את הרגע הנכון. יום, יומיים, זה לא הזמן.
************
'השקט הזה נמשך יותר מדי זמן' חשב אורן בליבו. שלושה שבועות שאף אחד לא יוצא מהבית; ילדים, אימהות, אבות, סבתות, סבים, כלבים, חתולים, אנשים, ובכלל – נדמה כי הזמן לא זז. פתאום – משהו זז בשיחים. אורן התחיל להילחץ, והלך מהר. רעש, שוב. אורן התרגל לשקט שמסביבו כנראה, והתחיל לרוץ. הוא הסתכל לאחור, ולפתע- הוא נתקע בחומה. הבעיה היא, שאף פעם לא הייתה שם חומה. אורן איבד את ההכרה, והתעלף.
***********************

אורן שכב דומם על הרצפה, עם עיניים פקוחות. השקט היה כ"כ גדול, שהיה אפשר לשמוע את פעימות ליבו השקטות. האור נפתח, ואורן פקח עיניים והסתנוור. ידיו היו כבולות בשרשראות וגם ידיו. "מזה אתה לא תצא בחיים", נשמע קול