היתומה

" את מוכנה מרגרט?" צווחה אימי מלמעטה. ניסיתי ללבוש את שמת הסטרפלס הזו, שהייתה במידה שלי, אבל לגזרת אנורקסיות.
" חכי רגע! אני באה!" אמרתי, מנסה לא לקרוע את השמלה המסכנה. חטפתי את הפלאפון שלי, ואיזה תיק לשים בו אותו ורצתי מטה במדרגות אל אימי.כשנכנסנו לאוטו השחור והגדול שלנו, אימא שלי התחילה לחייך במתיקות.
" לאן אנחנו נוסעים?" שאלתי אותה, חרף חיוכה. אימי היא לא בנאדם שמחייך, אז החיוך המתוק כאילו צרח-היי, חשוד! חשד! היי!- בחוזקה.
היא הסתכלה עליי דרך המראה ואמרה:
" אני מסיעה אותך לדוד צ'ארלי, הוא בדיוק אימץ לו ילדה. קטנה כזו, בשם אסתר. תדברו קצת. היא מאוד חמודה, והיא רוסייה, בדיוק כמו אביך" היא אמרה במתיקות מרירה.
" הוא אימץ מה?!" הייתי בהלם. דוד צ'ארלי, מר נימוסי-ויופי-זה-הדבר-הכי-חשוב-לי. אימץ ילדה?! למרות שנשבע שלא יתחתן ולא יהיו לו ילדים גם אם ישו יתגלה בפניו ויגיד שבנו הוא המשיח הבא.
" ילדה" אימא לי אמרה בהתרגשות. " זה לא מפתיע?" היא אמרה.
היא קיפצה על הכיסא מרוב התרגשות.
תוך דקות אחדות אימא שלי הורידה אותי מול הבית הלבן והענק, הגינה הירוקה, ובאמצעה המזרקה הזו, התחנפנו לכול עובר אורח. אני סתם נגעלתי מיזה.
השערים הענקיים נפתחו לרווחה, ונכנסתי. תוהה מי זו האסתר הזו.
פתחתי את הדלת הלבנה והקרירה של הבית, ועליתי במדרגות הפרקט מעלה ומעלה.
עד שהגעתי אל חדר שלא ראיתי שם מעולם. משם שמעתי קולות שירה של ילדה קטנה. הקול המתוק עינג את אוזני.
"טרילילי טרילילה אני מציירת לי טרולולו וגוגו ואני גם שרה לי" זימרה בשקט הילדה בקול מתוק ומענג.
החדר נראה כמו כיתה. רק עם מיטה בפינה, והמון קני ציור.
" שלום חמודה" אמרתי בשקט, מתקרבת, לא רוצה להעיר אותה מעבודתה, היא ציירה בית, ופרחים משתרבבים אל מחוץ לחלונות, וילדה קטנה מנופפת לשלום מהציור.
"טרילילי…" הוסיפה לשיר הילדה, נהנית מכול משיכת מכחול. יכולתי לחושב שהיא בסביבות גיל 7. אבל כשראיתי את פנייה הייתי בטוחה שהיא בת 9-10. מתוקה להפליא.
" שלום מתוקה" מילמלתי שוב, מיששתי את אחד השולחנות. וניגשתי אל הילדה.
" איזה ציור יפה ציירת!" אמרתי, מסתכלת עליו בפליאה. הקווים היו מדוייקים להפליא, והציור שמרחוק נראה כשל ילד קטן, נראה כמו יצירת אומנות מקרוב.
הילדה נבהלה ממני, קפצה והסתתרה מאחורי שולחן.
" הכול בסדר" אמרתי לה.
" אני לא אפגע בך."
היא יצאה ממחבואה, וניגשה אליי. היא נעצה בי מבט ארוך ורציני. ואז חיבקה אותי. חיבקתי אותה חזרה. למרות שהופתעתי.
לאחר שהרפנו אחת מין השנייה, שאלתיי אותה:
"את אוהבת לצייר?"
"כן, מאוד! אני רוצה להיות ציירת כשאגדל" אמרה והחוותה לכיוון כתריסר ציורים שציירה עם בדים, ועוד על חצי תריסר שציירה על דפים ענקיים.
שיערה השחור היה בבקבוקים, והגיע לה עד הכתפיים, עייניה היו קטנות וחמודות. אבל משהו בה היה מרטיעה, היא הייתה חיוורת מאוד. וראו שהיא השתמשה במשהו דמוי מסקרה. שמתי לב לזה רק אחרי שהכרנו.
"נו, איך הבית החדש?" שאלתי אותה, מסדרת את הסרט הכחול הקשור בשיערה.
" בסדר" היא אמרה, גבה מופנה אליי' מפשפשת מאחורי קן הציור שלה. אור הבזיק. היא הסתובבה אלי חזרה. וחייכה חיוך מתוק. היא התקרבה אליי.
"איך קוראים לך?" שאלה במתיקות.
"אני בת 17, וקוראים לי…." לא הייתה לי הזכות להגיד את שמי. כי היא נעצה בליבי סכין. סכין מטבח גדולה, שהייתה מאחורי קן ציורה.
לכן לא ראיתי את צ'ראלי לפני כן,
ולכן לרגע חלפה מחשבה שאין אף אחד בבית.
לכן….. לא יכולתי לחושב על עוד לכן. כי לא הייתי עוד.
כי נפלתי שולל לפניי החמידות.
והלכתי קטנה אל מותי.
אך ורק בת 17.
שלבשה במותה שמלת בטרפלס בגזרת אנורקסי.