הטבעת

״מזל טוב,״ שמעתי את קולה לוחש באוזני, ואת זרועותיה החמימות מחבקות אותי. הזרועות שבהן גדלתי כל חיי.
״תודה, אימא,״ חייכתי.
״טוב, אני יודעת שזה לא הרבה, אבל..״ היא שלפה קופסה מאחורי הארון. ״קניתי לך מתנה. זו הבת-מצווה שלך, אחרי הכל, ואני רוצה שתהיי מאושרת. לא עשיתי לך מסיבה, אני מקווה ש-״
היא לא הספיקה לסיים את המשפט לפני שחיבקתי אותה. ״את האימא הכי טובה בעולם!!״ קראתי ופתחתי את הקופסה הקטנה, המעוטרת בפרחים.
בפנים הייתה כרית קטנה שהחזיקה את המתנה שלי- טבעת כסף, בעיצוב קצת מיושן, עם ציור של פני אדם בחלק הקדמי.
״היא ממש יפה!״ אמרתי, מנסה להסתיר את התחושה הלא-טובה שעורר בי התכשיט.

כדי לשמח את אימא שלי, שמתי את הטבעת כל יום. יום ההולדת שלי בתחילת החופש הגדול, ולכן הייתי מודאגת שמא הטבעת תיראה מיושנת כשאענוד אותה ביום הראשון ללימודים. אבל נדמה כאילו שום דבר לא מזיז לה: כשהכנתי פיצה ביתית עם חברות שלי, הקטשופ נשפך לי על היד השמאלית- היד של הטבעת. כל היד שלי הייתה מכוסה בקטשופ, אפילו החלק באצבעי שהיה מוסתר מתחת לטבעת- התלכלך. על הטבעת בקושי הייתה טיפה אחת. כשהטבעת נפלה לי בכיור כששטפתי ידיים, אבא שלי מיהר לחלץ אותה ואני אמרתי לו שישטוף אותה מהלכלוך- אבל הוא אמר לי שאין צורך. היא נשארה כמקודם.
וכל אותו זמן לא הוסרה מלבי התחושה הרעה לגבי הטבעת.
ביום הראשון ללימודים התלבשתי הכי יפה שיכולתי, בבגדים חדשים, נעליים חדשות ואפילו סרט חדש לשיער. גם את הטבעת ענדתי.
יצאתי לבית הספר באוטובוס, והתרגשתי מאוד, פגשתי כמה חברות שלי בדרך ופטפטנו בהתרגשות על היום הראשון בחטיבת הביניים.
בדרך עברנו ליד שכונות העוני שנמצאות סמוך אל הכביש הראשי בעיר. ״אוי, אני שונאת את כל הכלבים המלוכלכים שמסתובבים פה,״ לחשה לי חברתי נוגה.
ליד בית שנראה כאילו הוא עומד להתמוטט, ישב כלב גדול בצבע חום, ונעץ בנו עיניים חשדניות. כשהגענו לחלק המדרכה שמול הבית- הוא התחיל לנבוח עלינו ולרוץ לכיווננו.
צרחתי, ואחזתי בידיהן של חברותיי, ובכוחות משותפים רצנו. לא ממש ידעתי לאן אני מובילה אותן. בסופו של דבר הגענו אל קבוצת בניינים מכוערים, ושם נאלצנו לעצור מול שלטי ״אין מעבר״.
הכלב רץ בכל המהירות אלינו, והתחננתי בלבי שנישאר שלמות, ולפתע ראיתי מול עיניי פני אדם כסופים, ושנייה אחרי זה הכלב זינק אחורה ביבבות של פחד.
״מה?״ שאלה נוגה.
״לא חשוב עכשיו,״ אמרתי, מבולבלת. ״בואו נמהר, אחרת נאחר.״

הימים חלפו להם מאז התקרית המשונה, והגיעה חופשת סוכות. את ערב החג היינו אמורים לערוך אצלנו בבית, ותכננתי עם בני-הדודים שלי לצפות בסרט אימה בסוכה.
אחרי הארוחה הגדולה, אבא שלי הביא את הטלוויזיה הרזרבית מהמחסן, כמה פופים, קופסת עוגיות ושקיות פופקורן. התיישבנו בנוחות. ״מה אתם רוצים לראות?״
״שמעתי ש׳רוחות׳ זה סרט טוב,״ אמר בן דוד שלי.
לחצתי על הסרט בVOD, והתחלנו לצפות. אפילו לפני הכתוביות של ההתחלה בת דודה שלי פרשה לשק השינה שלה.
באמצע הסרט התחילו הקטעים המפחידים. מדי פעם מישהו צרח, או אמר ״אני לא מסתכל!!״ לא ממש פחדתי. עד הקטע שבו הילד הקטן נכנס לבית שלו, ו-
״אההההההההה!״
צרחה אחידה הדהדה בסוכה, ושוב ראיתי את אותן פני אדם כסופות מתנופפות מולי, ולפתע שמעתי פיצוץ ענקי. כמה בנות צרחו, אחרים רצו החוצה, וההורים שלי נכנסו. ״מה קרה?״
״א-אני לא יודעת!״ אמרתי, עדיין מתנשפת.
אבר שלי ניגש לטלוויזיה. ״איך זה קרה בדיוק?״
הוא הראה לנו את שרידי הטלווזיה המפוצצת. כולם נראו מופתעים חוץ ממני. ״ראיתי מן פנים מוזרות של בן אדם, בצבע כסף, ואז שמעתי פיצוץ ענקי.״
״אני לא ראיתי שום דבר.״ אמר בן דוד שלי. נעצתי בו מן מבט של ״תפסיק-לדבר-עכשיו!״
״את זה כבר נברר אחר כך, גברת צעירה,״ אמרה אימא שלי במבט מרוגז.
השפלתי מבט אל כפות ידיי. ״אני לא יודעת איך זה קרה. באמת.״ אמרתי ברצינות גמורה. בעוד אימא שלי מטיפה לי מוסר על ״השחתת רכוש״ ו״כספים״ מבטי נדד אל הטבעת שלי. הפכתי את ידי וראיתי פני אדם בצבע כסף.
בלי לחכות רצתי מהסוכה. ״לאן את רצה?!״ צעק אבא. ״תחזרי לכאן!״
עמדתי במסדרון וניסיתי להסיר את הטבעת. היא נשארה נטועה במקומה. פתחתי את דלת המקלחת ורצתי אל הכיור. שפשפתי את ידיי במים וסבון וזה לא עזר..
״זה לא יורד!!!״ צרחתי כאחוזת טירוף וניגשתי את המטבח. ניסיתי לחתוך את הטבעת עם סכין, אף שידעתי שזה לא יעזור. התנשפתי במהירות. ״יש רק דרך אחת..״ לחשתי.
לקחתי סכין קצבים מהמגירה של אבא שלי והנפתי אותה מעל ראשי, מזועזעת ממה שאני עומדת לעשות. הנחתתי את הסכים בעוצמה על אצבעי. הרגשתי כאב חד, דם ניתז לכל עבר, וצנחתי על הרצפה.
״חשבת שתצליחי להוריד את הטבעת?״ התרוממתי, וראיתי את פניי במראה, אף שהן לא דמו לי בכלל: עיניי היו לבנות, פנייי כסופות..
״הפחד תמיד יישאר כאן. בתוכך.״
ואז ראיתי שחור והכל נעלם.