…החניכיים… 1

"טום, תכבה את הטלוויזיה!" הפצירה אמא "כבר אחרי אחת-עשרה בלילה! אתה מזמן אמור כבר לישון, ואחותך כבר ישנה! אתה תעיר אותה!"
"טוב.." מלמל טום, עדיין בוהה במסך.
לקח לו כמעט חצי דקה עד שהיד שלו הגיעה לשלט. כמובן, היא הייתה צריכה לעשות זאת בכוחות עצמה- כי המוח שלו היה תקוע עדיין במסך.
אחרי שהמסך המקשקש נכבה, טום פיהק, והלך לכיוון החדר שלו.
"טום…" אמרה אמא כששמעה את צעדיו חולפים על פני החדר שלה.
"מה?" הוא שאל וגירד את חזהו.
"לא שחכת משהו?"
"לא" הוא ענה ונכנס למיטתו, חולץ את נעליו ומעיף אותן על הרצפה.
"מה אם צחצוח שיניים?"
"אני כבר אעשה את זה בבוקר.." הוא ענה וכיבה את האור.
"לא! טום! תעשה את זה עכשיו! אחרת אתה תתחרט מאוד!"
טום גילגל את עיניו וחזר לישון. מה כבר קרה? בסך הכל לוותר על צחצוח שיניים אחד מאז היום בו צמחו לי השיניים. עכשיו הוא כבר בן עשר, והוא מספיק גדול כדי לוותר על זה. הוא הרי עייף! מילא.. בבוקר, אני אצחצח אותן ואפילו אוותר על הקורנפלקס בטעם שוקו בחלב.
כך קבע. ונרדם.

תתעורר טום.. תתעורר. אתה פשוט חייב לראות את זה..
טום פקח עיניים, למרות שלא זיהה את הקול הזר שדיבר אליו. הוא ראה את התקרה, אבל במקום המנורה עם האהיל של הדינוזאורים, מנורה שהפיצה אור חזק ומסנוור מאוד הייתה במקומה. והיא הייתה קצת יותר מידי קרובה אליו מבדרך כלל, איפה שמנורות אמורות להיות.