החופשה – פתיחה
המשכנו ללכת במסדרונות החשוכים .
לא ידעו מה עוד מחכה לנו ,אבל בכול זאת המשכנו .
לא ידענו לאן ללכת , קולו המשיך להדהד בכול מסדרונות הבית וזה היה נראה כאילו….כאילו אין יותר דרך לברוח .
הגענו אל סוף המסדרון ולא היה לנו עוד לאן לברוח , הקול שלו היה חזק יותר והתקרב יותר ויותר אלינו . חשבנו שזה הסוף נשענו על הקיר והבטנו אל המסדרון מצפות שמשהו יקפוץ מהחשיכה .נעמדנו אחת ליד השנייה נצמדות לקיר כמה שיותר ."מה עכשיו?" שאלה לורן בקול רועד הסתכלנו אחת על השנייה וכולנו ידענו שאין לנו יותר שום דבר שאנחנו יכולות לעשות . אבל אז הרגשתי מגע של מתכת קרה על ידי שהייתה צמודה לקיר , צמרמורת עברה בי וקפאתי במקומי . בידיים רועדות מיששתי את המתכת מנסה להבין מה זה
יכול להיות שזה…אין סיכוי לפני זה הסתכלנו על הקיר ולא היה עליו כלום .הסתובבתי לאחור והבטתי למקום שבו הרגשתי את המתכת …וצדקתי ! זאת הייתה ידית של דלת .על הקיר שהיה ריק עד לפניי כמה דקות הייתה דלת גדולה . עמדתי שם ובהיתי בה לא מבינה מאיפה צצה הדלת הזאת " קיילי .. מה קרה ?" שאלה דיאנה . הצבעתי על הדלת ,כולן הסתכלו עליה מופתעות " מאיפה זה בא?" שאלה ויולט " אני יכולה להישבע שזה לא היה פה קודם " אמרה לורן " זה לא " אמרתי " רגע , אתן חושבות שאנחנו אולי צריכות לפתוח את הדלת? " הציעה דיאנה " את חושבת שזה חכם לפתוח דלת ואין לנו מושג מאיפה היא הופיע ?" אמרה ויולט באותו רגע נשמע שוב הקול המאיים והפעם הרגשנו שהוא היה קרוב " אבל הפעם זאת הדרך היחידה שלנו לברוח " אמרתי ובלי לחכות לתשובה פתחתי את הדלת " מהר!" ניסתי לזרז אותם . נכנסו מהר אל תוך החדר וסגרנו מאחורינו את הדלת . עמדנו קופואות במקומינו נשענות על הדלת כדי שהוא לא יפתח אותה לא היינו מסוגלות לזוז כדי לא להשמיע שום קול . החדר היה חשוך ולא יכולנו לראות מה נמצא שם והיה שם ריח של דם , אבל הייתה לי הרגשה כאילו אנחנו לא היחידות שנמצאות בחדר הזה כאילו היו עוד עיניים שמביטות בנו . הוא התקרב יותר ויותר אל החדר הזה, קולו היה חזק והוא חזר על שלושת המילים שהוא אמר. הרגשנו שהוא היה מחוץ לדלת ידענו שהוא עומד להיכנס בכול רגע , ואז הידית של הדלת התחילה להסתובב . התרחקנו לאט לאט מהדלת מסתכלות על הידית ומחכות לרגע שהדלת תיפתח. הידית הסתובבה עד הסוף נצמדנו אחת לשנייה ציפינו ש…אבל אז הידית חזרה למקומה וקולו התחיל להתרחק יותר ויותר . הסתכלנו אחת על השנייה לא הבנו מה קרה …יכול להיות שניצלנו…? למרות שקולו נעלם והיינו בטוחות שהוא הלך לא היינו מסוגלות לצאת מהחדר . "אתן חושבות שהוא הלך ?" שאלה דיאנה בלחישה " אולי אבל אנחנו לא יכולות לצאת מפה עדיף שנשאר כאן עד שנהיה בטוחות לגמריי שהוא הלך " אמרה לורן "רעיון טוב " אמרתי " טוב מישהי יודעת איך להדליק את האור פה ?" שאלה ויולט , אבל אז …כאילו מישהו שמע אותנו והאורת נדלקו.
הופתענו מזה שהאור נדלק לבד הסתכלנו מסביב וחשבנו שהדברים הולכים לצד הטוב, אבל טעינו .
הסתכלנו מסביב והחדר היה גדול מאוד לא היו בו חלונות וכולו היה לבן . ו אז הרגשתי את לורן נצמדת אליי כשהבטתי לראות מה קרה ראיתי אותה חיוורת לגמרי והבעה מבוהלת על פניה והיא בהתה…בתקרה? " מה קרה לורן ?" שאלתי אבל היא לא ענתה " לורן ?" התקרבו אלינו ויולט ודיאנה . ואז לורן הצביעה ביד רועדת על התקרה . הסתכלנו על הכיוון שאליו הצביעה .
לא…
בבקשה לא….
אל תגידו לי ש…
החדר הזה היה בעצם…
מלכודת.
תגובות (1)
הסיפור מאוד מותח, חסרים לי הרבה סימני פיסוק ועבודה נכונה על שורות.
לדעתי, חסרים הרבה מאוד תיאורים על מה שקורה, על הדמויות עצמם ועל הכל באופן כללי.
any way, ברוכה הבאה לאתר! אני אולי נשמעת קשה עכשיו ואני מצטערת אם את נעלבת או משהו אבל ניסיתי לתת תגובות בונה (אני עייפה מאוד אז זה לא ממש מוסבר. בפרק הבא אני אכתוב יותר מוסבר). אל תדאגי בקשר לטעויות – את רק בהתחלה! אף אחד לא מושלם, במיוחד לא על ההתחלה.
יש לך בסיס טוב, תשמרי עליו :) אני חושבת שאולי יתאים לך יותר כתיבה בגוף שלישי כי בצורה הזאת את בורחת לצורה מאוד "סרטית" אם את מבינה.
בהצלחה בהמשך!