החוף – פרק 1

הצלצול הצורם העיר את אלפי וולטרס משנתו. עוד הפעם הוא נרדם ליד שולחן העבודה שלו, מכוסה במסמכים. השעה הייתה קרוב לחצות ודירת החדר הצנועה שלו הייתה מוארת במנורת פלורסנט דלילה שנראה כי עוד שנייה גם היא תיכבה. הוא התמתח. בחוץ היה חשוך ודפיקות עדינות של טיפות גשם נשמעו מחוץ לקירות הדקים. קול רם של גבר נשמע מחוץ לבניין. נראה שהוא מאוד לא מרוצה ממשהו. אלפי פיהק והרים את השפופרת. ״הלו?״ קול נשי וסמכותי נשמע מעבר לקו השני. ״האם הגעתי לאלפי וולטרס?״ האישה שאלה. ״כן״ הוא לחש והופתע מכמה צרוד ועייף קולו נשמע. ״אני סנדי דוסון ממשטרת מחוז וולסיה.״ היא אמרה. ״האם השם גבריאל אלבה אומר לך משהו?״ שאלתה הייתה כה חדה ופתאומית, ליבו של אלפי כאילו חדל מלפעום. הסודות שהוא הדחיק כל השנים האלה פתאום חזרו ואיימו לפרוץ החוצה. תמונות מעברו החלו לעלות בזכרונו. הוא הרגיש שהחדר מתחיל להסתובב. השם הזה. שנים שהוא לא שמע אותו. הוא אסר על עצמו להגות אותו אפילו במחשבתו. ״טעות במספר״ הוא לחש וניתק את השיחה. הוא ידע שזה רק עניין של זמן עד שהם יאתרו אותו.

פרק 1

אלפי התעורר בשעה שש. השחר עוד לא עלה ובחוץ עדיין שרר חושך מוחלט. הוא התלבש ונכנס לחדר האמבטיה. הוא בחן את בבואתו במראה. בן שבע עשרה. היום הוא מתחיל את השנה האחרונה שלו בתיכון. הוא סירק את שערו החום לצד כמו שהוא עשה תמיד ״תנועת הפוני״ ככה אנה קראה לזה, שטף את פניו במים קרים ויצא מהחדר. בדרך למכוניתו הוא העיף מבט בחוף שנשקף מביתו ונתקף אימה. הוא ידע בדיוק מה קרה שם לפני שבועיים. חוף וולסיה היה אחד החופים המסוכנים ביותר במדינה, ובכל זאת היה בו משהו מהפנט. הוא היה יפהפה. קרקע חולית מלאת סלעים גדולים ומים כהים ושקטים שבן רגע יכולים להפוך למערבולת של קצף. מכוניתו של אלפי התניעה אחרי הניסיון השלישי. המים בעלי הצבע האפור הכהה ליוו אותו בדרכו לבית הספר. הוא הדליק את הרדיו, והאזין לחדשות המקומיות. ״שנת לימודים חדשה ומהנה שתהיה לכם״ נשמע קולו של השדרן שניסה להישמע נרגש ללא הצלחה יתרה. ״אכן״ ענתה השדרנית. ״מזג האוויר לעומת זאת לא מאיר פנים.״ היא הוסיפה. ״אנחנו מודעים למסורת של מסיבות סוף הקיץ שיחולו בימים הקרובים ומבקשים להיזהר מהמים כי מזג האוויר הולך להיות סוער״. לא סתם הם מזכירים את נושא המים. הפצע עדיין היה טרי ואינו הספיק להגליד. בזמן שהשדרנים המשיכו לקשקש מחשבותיו של אלפי נדדו שבועיים אחורה אל היום שבו זה קרה. סת׳ לא היה חבר של אלפי. הוא היה סתם עוד מישהו… מישהו שכבר לא קיים. אלפי הרגיש צמרמורת מטפסת על גבו. הוא כיבה את הרדיו ואת שאר הדרך הוא העביר בשתיקה.
–
שערי בית הספר היו פתוחים לרווחה. נהרות של תלמידים זרמו פנימה, וקולות של צחוק והתרגשות נשמעו. אלפי לא ציפה למצוא את אנה בכניסה, במקום זה הוא ציפה להיכנס לבדו ופשוט לשרוד את היום הראשון בלי אירועים מיוחדים. בניין בית הספר הבינוני בגודלו היה מרוצף בלבנים אדומות, ונקבעו בו חלונות רחבים שהשקיפו אל עבר האוקיינוס האטלנטי. מסביבו היו מפוזרים שולחנות עץ ושתולים עצים רחבי ידיים ששמשו כצל מקרניה של השמש שגם ככה בקושי זרחה. כל ילדי וולסיה הלכו לבית הספר הזה. מכיתות היסוד, עד התיכון. בהתחשב בכך שהאוכלוסייה בעיירה הייתה כחמשת אלפים בני אדם, זה היה מאוד הגיוני. מרחוק ניתן היה לראות את בתי המלון הנטושים באיזור הבידור של העיירה.
וולסיה צברה מוניטין שלילי בשל כמות הטביעות הבלתי מוסברת שאירעו בה, אז היא לא היוותה מוקד תיירותי משמעותי במיוחד, אם בכלל. היחידים שהתגוררו בה היו האזרחים שלרוב חיו באיזור הזה כבר כמה דורות. אלפי נכנס לבניין והלך אל עבר אולם ההתעמלות, שם התרחש טקס פתיחת שנת הלימודים כמו בכל שנה. השנה, הנושא היה ידוע לו כבר מלפני – סת׳. הוא התיישב במקום שהיה פנוי ליד שני ילדים. אחד מהם נראה לו מוכר אבל הנערה השנייה הייתה כנראה חדשה. היא הסתכלה על אלפי וחייכה קלות. הוא חייך בחזרה והישיר מבט אל עבר במת העץ העלובה. לאט לאט האולם החל להתמלא ואחרי הצלצול כולם כבר ישבו במקומותיהם מלבד כמה מאחרים בודדים. ״בוקר טוב״ קולה הצרוד משנות השיעון הרבות של גברת זיברד נשמע ברחבי האולם, ומיד אחריו צליל צורם שגרם לעשרות תלמידים להיאנק בכאב. ״שנת לימודים חדשה עומדת בפנינו, והרבה דברים הולכים להשתנות בה.״ גברת זיברד התחילה את נאומה המייגע שארך כחצי שעה. אלפי שקל להקליט אותו כדי שהוא יוכל להשתמש בהקלטה באחד מהלילות הרבים בהם הוא לא מצליח להירדם, אבל אז בדיוק היא סיימה את דבריה. הצלצול נשמע וכולם התכנסו לכיתות. רק באמצע השיעור השני אלפי הבין מה הפריע לו בנאום – לא נאמרה אפילו מילה אחת על סת׳. ומשום מה, אף אחד חוץ ממנו לא חשב שזה מוזר.
אחרי מחשבות ארוכות וכמה תיאוריות יצירתיות אבל לא מציאותיות במיוחד, אלפי החליט שהוא הולך לשאול את אנה. זה היה צעד מאוד אמיץ מצידו, לפחות ככה הוא חשב כי אנה קצת כעסה עליו. ולמי שלא הבין, בקצת הוא התכוון למאוד, ובכעסה הוא התכוון לזעמה. הוא גם לא דיבר איתה מתחילת הקיץ, אבל זה לא היה משנה עכשיו. היו לו דברים יותר דחופים לדאוג להם מאשר ילדה בת שבע עשרה שנפגעה ממנו. חוץ מזה היא הכירה את סת׳. הוא היה החבר לשעבר של אחותה. הוא החליט לחכות להפסקה, וללכת לדבר איתה. שני השיעורים ההבאים עברו כל כך לאט, שנדמה היה שהזמן עצר מלכת. בשיעור פיזיקה אלפי הרגיש את עפעפיו נעשים כבדים, ואת ראייתו מטשטשת. המורה הפך לכתם שחור המרצד לפני עיניו, והכיתה הפכה לזיכרון רחוק שהתפוגג במסך השחור של השינה. הצלצול העיר אותו.
–
אלפי נאלץ להדק את מעילו הדק לגופו כי כפי שהשדרנית הבטיחה, מזג האוויר לא האיר פנים. הוא מיהר לחצות את המגרש ולהיכנס לבניין המעבדות. אחרי מסע שארך כרבע שעה למציאת חדר 12b, הוא מצא את עצמו עומד אל מול אותה הדלת, שבידית שלה לא נגע כבר יותר מחצי שנה. החדר הזה היה פעם מקום המפגש שלו ושל אנה, עוד מאז השנה הראשונה בתיכון בה הוא לא הכיר אף אחד. הוא זוכר את עצמו, ילד נמוך וביישן נכנס אל החדר הזה, המבודד משאר הבניין בתקווה שאף אחד לא ימצא אותו שם. הוא קיווה למצוא מחבוא, ולהתרחק מהמציאות המפחידה בה הוא צריך לתקשר עם אנשים. הוא העדיף להיות לבד. מאז שהוא זכר את עצמו הוא היה כזה. ואז, אחרי כמה דקות של בדידות אותן הוא כל כך העריך נפתחה הדלת. הוא זכר בדייקנות איך היא נראתה. שיערה הצבוע בצבע וורוד עדין היה אסוף בזנב מקורזל קלות, ומכנסי הג׳ינס השחורים היו צמודים לרגליה הרזות והארוכות. היא הייתה הרבה יותר מדי גבוהה בשבילו, והרבה יותר מדי יפה. אבל זה לא מנע ממנו לחלום על מגעה ועל קרבתה. היא הייתה חברתו היחידה. לה הוא סיפר את כל סודותיו הכמוסים, ואיתה הוא צחק ולפעמים גם רב. הוא לחץ קלות על הידית, אבל היא לא זזה. הוא ידע שאנה נמצאת בחדר הזה תמיד גם בהיעדרו, ושרק לה ולשרת יש את המפתח בשל יחסיהם הידידותיים. אם היא לא נמצאת פה יש רק אפשרות אחת. היא לא הגיעה לבית הספר. אבל הוא לא וויתר, והלך לחפש אותה. היא לא הייתה בחדר האוכל, וגם לא בחוץ. אין ברירה. הוא יצטרך להתקשר. המספר שלה, שהוא זכר בעל פה היה שמור כהרגל במועדפים. הוא לחץ על שמה, וחיכה. השיחה מועברת לתא הקולי. אחרי כמה נסיונות כושלים, הוא התקשר לביתה. אחרי דקה ארוכה קול צרוד של אישה בשנות השישים לחייה נשמע מהקו השני. ״הלו?״
״שלום״ הוא ענה, מופתע שלא זיהה את הקול. ״אפשר לדבר עם אנה בבקשה?״ הוא שאל. אחרי שתיקה בת כמה שניות האישה ענתה ״אני חושבת שזו טעות במספר אני לא מכירה שום אנה״. ״אנה פישר. זה אלפי אני צריך לדבר איתה״ הוא השיב בבלבול. ״ האם אתה מתכוון לגברת פישר הצעירה? חוששני שזה המספר הלא נכון. משפחתה עזבה את הבית לפני כמעט שלושה חודשים.״ אלפי הרחיק את המכשיר מאוזנו. ״הלו?״ אחרי בערך עשר שניות האישה ניתקה את השיחה בבלבול. עלבון. זה מה שהוא הרגיש. היא עזבה מבלי להגיד לו. הוא הכניס את המכשיר לכיס מעילו. הצלצול נשמע ברקע, ונהרות של ילדים החלו לזרום אל כיוון הכיתות. אבל הוא נותר במקומו. הוא התמקד בנקודה אחת באופק, שבקושי ניתן היה לראותה בגלל בתי המלון הנטושים. החוף. הוא ידע שזו תהיה התחנה ההבאה שלו אחרי סיום יום הלימודים.