הוא תמיד שם מחכה לכם לכם (תיעוד)

הוא תמיד שם מחכה לכם, מחכה שתבואו, מחכה להתעלל בכם, מחכה להרוג אתכם.
הכל התחיל ב22 למרץ 1993 שמי דייב ועם אשתי וילדיי הלכנו לטייל ביער ולאכול שם בני שמע שכולם מפחדים מהיער ושיש איזה סיפור על רוצח נמלט פסיכופת שמתעלל בקרבנותיו עד שמתים בייסורים.
אבל לא ידעתי איך, הוא גרר אותי לשם ואמר שהם סתם משקרים ושעדיף שנהיה שם כי אף אחד לא יעשה לנו רעש, הוא אמר ששם נוכל ליהנות בשקט.
שנכנסו ליער המשכנו עוד כמה מטרים לאמצע עד שמצענו שולחן ששם אפשר לאכול, התיישבנו ואכלנו סנדוויצ'ים עם סלאמי.
כשסיימנו בני רצה לשחק בחוץ בגלל שאני ואשתי היינו מלאים מהאוכל ולא היה לנו כוח לזוז אמרנו לו שהוא יכול אבל רק שלא יתרחק, למה? למה? למה נתתי לו ללכת??, הוא היה כה צעיר.
לאחר כ7 דקות שמענו רעש של צרחה, הצרחה של הבן שלנו, ממרחק של כ10 מטרים או יותר.
אמרנו לו לא להתרחק אבל כנראה מצא לא רחוק משם איזה חיה חמודה.
רצתי לכיוון הצרחה עד שהגעתי, זה היה נוראי הראש שלו היה נראה כאילו הוכה 6 פעמים על ידי פטיש עין אחת שלו היתה מחוץ לראשו יד אחת שלו הייתה תקועה בפיו בטנו היה קרוע וכל איבריו הפנימיים היו מבחוץ לו הוא כבר היה מת, יכולתי לראות את דמעותיו היבשות למחצה.
שמעתי צרחה מאחורי…
זאת הייתה אשתי מכיוון שהיא הייתה עם עקבים היא לא יכלה לרוץ והגיעה כמה דקות אחרי.
היא בכתה, כלכך הרבה בכי היה באותו יום, כלכך הרבה דם, כלכך הרבה כאב.
לאחר כ30 דקות המשרה הגיעה הם חיפשו כל רמז כדי לגלות מי הרוצח, אך לא מצאו.
כשפינו את הגופה אני ואשתי נסענו אל ההורים.
כל אחד אל ההורה שלו.
היינו צריכים זמן, זמן לעכל את כל מה שקרה.
לאחר כשבוע וחצי התקשרה אלי אימה של אשתי בבכי נוראי, היא אמרה שאשתי טענה שהיא נוסעת למשטרה לבדוק אם הם מצאו מי הרוצח ולא חזרה כבר יומיים.
אז כבר ידעתי לאן היא נסעה, היא נסעה ליער, לקחתי את מפתחות האוטו ונסעתי ליער.
הלכתי לאותו מקום אם השולחן באמצע היער, הייתי חמוש באקדח וסכין… רק ליתר ביטחון.
ראיתי דם על השולחן, המון דם, וגם… וגם… וגם עין כרותה ליד הדם עין בצבע ירוק…
לא יכולתי להחזיק מעמד ידעתי שלאשתי יש עין ירוקה.
טענתי את האקדח ורצתי לכיוון שבו בני מת כשהאקדח בידיי.
זה היה נוראי, כלכך נוראי, אז כבר הדמעות שלי יצאו.
אשתי שכבה שם עם עין אחת חסרה החזה שלה היה חתוך הצלעות היות שבורות כל האיברים לא היו שם חוץ מהלב הלב היה עוד שם אבל היה בו משהוא מטריד מאוד.
היה כתוב על הלב שלה "אתה הבא בתור" ומתחת היה שרבוט של חץ המופנה אליי.
אשתי האהובה, אשתי האהובה, הייתי מאוהב בה עוד מגיל קטן, היא זאת שהעלתה לי את הביטחון העצמי, היא תמיד עזרה לי ברגעי הקשים, היא מתה…
לא יכולתי להתקשר למשטרה כי אז הם היו ישר חושדים בי.
לקחתי את הגופה שלה.
רצתי לעבר השולחן ולידו התחלתי לחפור באדמה.
לא יכולתי לחשוב שהיא תירקב שם ושזאבים ותנים יואכלו אותה.
היא הייתה צריכה… היא הייתה צריכה למות בכבוד!!!
אבל כאשר באתי לכסות אותה שמעתי קול עבה.
"היי, מה אתה עושה?", הסתובבתי וראיתי שוטר עומד עם אזיקים.
הייתי כבר במכונית שלהם הסתכלתי מעבר לחלון של המכונית בוכה, בוכה הרבה כאשר ראיתי תנים מתקרבים אל האיזור שבוא אשתי כמעט נקברה.
הם לא נתנו לי לסיים לקבור אותה והשאירו אותה שם.
למה?, למה?, למה?!??!?!?!?!, למה היא לא מתה בכבוד?!?.
כל מה שאני זוכר מאז זה שהייתי בחדר משוגעים, לפני כ10 דקות הכיתי את השומר שפתח לי את הכלוב כדי לתת לי שיחת טלפון אחת, ועכשיו אני עומד לסיים לכתוב לכם את הסיפור…
תתרחקו מיערות!!.
הוא תמיד שם מחכה לכם, מחכה שתבואו, מחכה להתעלל בכם, מחכה להרוג אתכם.