"הוא שוכב לידי."

"היי ילד." פנה הכרטיסן בעל הכובע הכחול והמכובד, שפמו עבה וחום, עם נגיעות רכות של שערות אפורות, אל ילד נמוך וכחוש, שמבטו היה נעול על נעליו. "איפה ההורים שלך?"
הקרון היה ריק, והנוף שהיה בחלונות הרכבת התחתית היה לא יותר מקיר מטושטש בעל צינורות ארוכים ופה ושם אורות פלוריסנט לבנים שנראו בחטף.
"עליתי על הרכבת לבד." אמר הילד, ראשו עדיין מופנה כלפי מטה.
"את זה אני יודע," אמר הכרטיסן, "רק תמהתי איפה הוריך. מחכים לך בצד השני?"
"כן." השיב הילד, ידיו המשחקות זו עם זו הוסיפו לעניין אותו.
הייתה שתיקה קצרה. "תרשה לי לשבת לידך?" שאל הכרטיסן. הילד זז מעט הצידה לאות אישור, והכרטיסן התיישב לידו באנחה. "שמי סילבסטר שילד." הושיט את ידו המבוגר בידידות.
הילד הרים את פניו באיטיות, עיניו גדולו, תכולות ועזות בצורה לא טבעית, שפתיו דקות ואפו קטן. הילד הושיט את ידו גם הוא, בשתיקה. כשהילד לחץ את ידו סילבסטר לא חש בנוח. ראשית, ידיו היו קרות כקרח, שנית, הן היו חלקות כמו שיש. "איך קוראים לך?" שאל בחיוך, מתחיל להתחרט על כך שהתיישב לידו, דיבר איתו, נכנס לקרון, שבכלל הגיע היום לעבודה.
"ראלף…" אמר בשקט, ידו עוד לוחצת ברפיון את ידו של הכרטיסן.
"איזה צירוף מקרים!" צחקק סילבסטר, ומכה את ירכו שלו, "גם לבן שלי קוראים ראלף! בחור גדול, חזק מאוד. ניצח באליפות המדינה במשקל כבד. אולי אתה מכיר אותו. ראלף שילד, מצתלצל לך בראש?"
"כן…"
"באמת?" אמר בחביבות, "אוו ראלף, גבר אמיתי, אתה יודע? יום אחד – "
"אני מכיר אותו באופן אישי." קטע אותו בשקט, בלי להתאמץ.
"אה, באמת?" למרות שחייך, כרגע סילבסטר לא אמר זאת בחביבות, אלא יותר בהפתעה, ובגוון קולו ניתן היה לשמוע עד כמה זה לא מוצא חן בעיניו. "כמה מעניין… מאיפה?"
"הוא שוכב לידי."
היתה שתיקה קצרה, "סליחה?"
"בארון, אנחנו באותו בית קברות." אמר באדישות.
סילבסטר מצמץ, והילד נעלם. הוא היה בהלם. זה היה לא צפוי.
הוא קם מכיסאו, הביט סביבו וניסה לעכל את מה שהרגע ראה, שמע, חש…
זיעה קרה גלשה על מצחו וגבו, ליבו החל להלום בכלוב צלעותיו, ולפתע נהיה לו קר מסיבה משונה, כאילו הטמפרטורה בחדר ירדה בכמה מעלות. "מה הולך כאן…" מלמל לעצמו.
לפתע שם לב שעל החלון שמולו מתחיל להיכתב מסר, כאילו מישהו עכשיו כותב עליו בטוש בילתי נראה, באיטיות מייסרת, עד שלבסוף היה כתוב: "סתכל מאחוריך"
סילבסטר לא ידע אם יש לו את האומץ להסתובב, היה לו יותר אומץ להשים קץ לחייו כרגע מאשר לעשות זאת. הוא התאבן. לראות את זה היה קשה מספיק. וכאילו מישהו קרא את מחשבותיו, הוא שמע דפיקות על החלון מאחוריו, כמו ילד הדופק על חזית אקווריום באצבעו על מנת שהדג יעשה משהו מעניין.
הכרטיסן עצם את עיניו, הסתובב לאט לאט, רגליו וידיו רעדו מעט, עד שידע שהוא מול החלון שאליו הוראה להביט בו. הוא פקח אותן – ולא ראה כלום… רק קיר לבנים מטושטש ונורות פלוריסנט בוהקות שנראות בחטף. הוא הסתובב שוב בהקלה מסוימת, ואשתו היתה מולו, מצחה שותת דם כהה ומבריק מבעד לשיערה הג'ינג'י, עיניה הירוקות ריקות וחסרות כל צורה, ומבטה חודר אל עיניו. הוא רצה לצרוח, אבל הוא לא יכל.
רק קול חנוק יצא מקולו, כאילו מישהו קשר את מיתרי הקול שלו זה בזה.
ליבו דפק מהר יותר מידי, הכל האפיר, הכל החשיך, וסילבסטר התעלף.

הכרטיסן פקח את עיניו, וראה שהוא עדיין על הרכבת, הומה בני אדם, והוא יושב על הכיסא – הילד לידו.
"היי." אמר הילד, חיוך על פניו.
"היי." אמר סילבסטר בחשש, הוא חש מוגן מאוד בחברת כל האנשים סביבו.
"אני סילבסטר שילד," אמר הילד, "איך קוראים לך?"
הכרטיסן היה מופתע, "לי קוראים ראלף…" למה הוא אמר את זה?
"ראלף מה?"
"רק ראלף…" אמר הכרטיסן, לא מבין למה הוא אומר שקוראים לו ראלף, הרי לילד קוראים ראלף, מה קורה כאן?!
"אז.. רק ראלף." טעם הילד את השם, חיוך כריש עיטר את פניו, למרות שהיו לו רק כמה שיניים אחדות, "אני מקווה שאתה נהנה עם השם החדש שלך."
"מה?!" הכרטיסן היה מבוהל, הוא הביט סביבו וקלט שלפתע כל האנשים בקרון היו עם פניו של הילד, מחייכות חיוך מרושע, אכזרי, עוצרים את כל ענייניהם.
"ביי ראלף…" אמר הילד.
וכל האנשים התנפלו עליו, קורעים את איבריו, שותים את דמו, אוכלים את בשרו בעודו צורח בייסורים. לאחר חצי דקה או דקה הוא הפסיק לצרוח… כל האנשים נעלמו כלא היו… כולל הילד.

– לאחר 20 שנה –

"היי בחורצ'יק." פנה כרטיסן צעיר בעל כובע ירוק זית אל ילד נמוך קומה וצנום, הקרון היה ריק והם היו שני האנשים היחידים שם. "רוצה לראות קסם?"
"כן…"
"רק… לפני זה," אמר הכרטיסן בחיוך צחור שיניים, עיניו החומות מביטות בילד בחום. "איך קוראים לך?"
"סילבסטר.. רק סילבסטר..