הדיבוק- איה קראיה.

אני ילדה רגילה. בחיי.
אני חיה חיים טובים בסה"כ, למרות שגם לי יש בעיות באהבה, חברים,
כמו כל נערה מתבגרת. *רגילה*.
למה זה היה צריך לקרות דווקא לי?

זה היה בלילה, בבית שלי. ההורים שלי יצאו למסיבה באותו הערב,
כדי לחגוג את הקידום של אבא שלי בעבודה שלו.
השעה הייתה בערך עשר בלילה, הייתי במחשב, ודברתי בסקייפ עם חברה שלי.
"המבחן בתנך היה אחד הקליים!"
"את צודקת, למרות שלי כל המבחנים קשים XD"
צחקתי, נהנתי. טוב, באותו הרגע.
שמעתי טריקת דלת.
"נעה ההורים שלך חזרו" היא אמרה לי.
"מוזר, הם לא היו אמורים לחזור עד לפני 12…" אמרתי.
"נעה, הם חזרו, אבא שלך במטבח מאחורייך" היא אמרה לי.
ציפיתי שאבא יגיד משהו אבל הוא לא אמר.
היא עבדה עליי. היא בטוח עובדת עליי.
"טוב דנדן" אמרתי לה, צוחקת ובכלל לא מתארת לעצמי שזה מישהו אחר. משהו אחר.
"היי אבא של נעה!" היא אמרה והוא לא ענה.
התחלתי לפחד.
שמעתי צעדים שהתגברו, שהתקרבו… אלי.
"נעה, יש לו סכין ביד".
אני, עדיין בהכחשה. "טוב דנדן, משתגידי". גיחכתי. למרות שידעתי שהיא צודקת.
"נעה, הוא מאחוריך!!!" היא צעקה ודמעות נצצו בעיניה.
הנשימה שלי הפסיקה.
"נעה תיזהר-" המחשב כבה וקטע את הצעקה שלה. הכל היה חשוך, ודומם.
בלעתי את הרוק שלי ונשימותי היו עצורות.
הסתובבתי לאט, הסתכלתי מבעד לכתף שלי ו..
לא היה שם שום דבר.
נשמתי בהקלה. ידעתי שהוא עובדת עליי.
סובבתי את הראש שלי בחזרה למחשב ותמונה של איש עם שיניים גדולות וחדות, פעור פה ועיניים הייתה על המסך.
צורחת.
נבהלתי וצרחתי, קמתי מהכיסא והלכתי אחורה עד שנתקלתי במשהו.
כשהסתובבתי זה היה אותו המישהו, משהו שעל המסך, הוא צרח: "איה קראיה!" "איה קראיה!!"
הסכין כבר פילחה את צווארי ושכבתי על הרצפה מדממת.
הוא דקר אותי ולא הפסיק… בכיתי… הרגשתי יותר ויותר חלשה..
"תפסיק" צעקתי, אבל מפי יצאה לחישה חלושה…
"תפסיק" חזרתי. "בבקשה…"

התעוררתי בחדר לבן וראיתי שני אנשים מעליי.
ראיתי מטושטש אבל כשראייתי והתמונה התבהרה ראיתי שזאת אמא שלי.
התחלתי לבכות. "אני…" לא הצלחתי לדבר. היא פשוט חיבקה אותי.
"איפה אבא?" ניסיתי להגיד אבל לא הצלחתי.
האחות באה ואמרה ששעת הביקור נגמרה והיא יצאו מהחדר. הפציעות עדיין כאבו, הרגשתי עדיין מטושטשת אבל הזיכרון היה חד.
הכניסו חולה חדש לחדר.
שמעתי את הרופאה מדברת בטלפון, שמעתי את השם איה קריאה. נשימתי נעתקה. ניסיתי לדבר איתה, לצעוק לה!!
לא הצלחתי.
היא יצאה מהחדר. מבטי סטה הצידה אל פתק החולה החדש.
תז:028273550
אמא: שרון עירית
שם: צביקה עירית.

צביקה. עירית. השם שלו היה צביקה עירית.
זה השם של אבא שלי.
המבט שלי עלה לאט אל הפרצוף שלו. הוא הסתכל עליי.
הוא הסתכל עליי ושתק.
הפרצוף שלו התחיל להתעוות, השיניים חדות,
העיניים השחורות והפעורות והפה הפעור, פרצו החוצה.
הוא הסתכל עליי וצרח "איה קראיה, איה קראיה!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!"