הבית של מלורי

פרק 1
הגיע ערב שישי. היום האהוב עליי. ולמה? בגלל הכל. יש תכניות מעולות בטלוויזיה, אמא מכינה אוכל טעים וכמובן, אבא שלי בבית. אחרי עבודה קשה ומתמשכת של כל השבוע. בקיצור, היום הזה הוא מושלם. עכשיו כבר ערב, שבע בערך. אני לא יודע בדיוק. אבל זו שעה טובה, כי אז אני יודע שרק בעוד שעתיים אצא עם חברתי ליסה ויותר טוב מזה. נדבר בעוד עשר דקות בערך. שנייה, מישהו מצלצל. הו, רק דיברתי. ליסה. "הלו," אמרתי. "נייל, מה נשמע?" "מעולה, התגעגעתי." "ואני לא! זה נגמר!" היא נשמעה בוכה מעט אך מתאפקת למחות את הדמעות. "מה? למה? השתגעת?" "סתם צוחקת. אני חולה עלייך, יא לחוץ אחד!" "סתומה," החלטתי. "קוף," היא מרדה. "תחת של בבון." עצרתי אותה, "מתי נפגשים היום?" "האמת היא שאני לא יודעת עדיין. מה דעתך על תשע בכיכר גולדקאר?" "לא, למה נראה לך שאני אפגש איתך באמת, יא דוחה?" "סתם צוחק. אני חולה עלייך, יא לחוצה אחת!" סתומה, קוף ובבון. שיחה ארוכה ומתישה. מלאה בתוכן. "ניילי, רד למטה, האוכל מוכן!" אמרתי לאמא שלי עשרות אלפי פעמים שלא לקרוא לי ניילי. זה גורם לי להישמע כמו נערה מתבגרת בת ארבע – עשרה. אבל באופן כללי, למי אכפת עכשיו? היא הכינה את האוכל הכי טעים שקיים. נראה לי. לו הייתי טועם באמת את כל המאכלים בעולם הייתי צריך לחיות כמה פעמים כדי להספיק. אבל אז אנשים היו מתים. ונולדים חדשים. ובאותו זמן היו נוצרים מאכלים חדשים. אבל לא משנה, הרי זו לא הנקודה. הנקודה היא שאני חייב לאכול מהר. כי לא באמת שבע. עכשיו כבר לפחות שמונה. יש לכם מזל שצינזרתי את השיחה. אחרת הייתם משתגעים! "אני בא, אמא!" ירדתי במדרגות התלולות, אני זוכר את הפעם הראשונה שעברנו לבית הזה וניסיתי לעלות בהם. הגעתי לחובש, חבשו לי את הראש, לשבועיים. אני לא רוצה לדבר על זה. אני רק יכול להגיד שבשנייה שניסיתי לעלות במדרגות, הרגשתי כאילו מישהו הריץ את הסרט אחורה ואכן, חזרתי אחורה. -בום- -טראח-