הבור

"אנאבל!" צעקה וויקטוריה.
"אנאבל תתעוררי!"
"מה את רוצה וויקטוריה?" השיבה לה אנאבל, אחותה הגדולה, בקול מנומנם.
"אני לא מוצאת את אמא" לחשה וויקטוריה.
"בואי איתי לחפש אותה" המשיכה ללחוש.
"לא וויקטוריה!" אמרה בנחישות.
"נו אן!" רטנה וויקטוריה הקטנה.
"היא תחזור עוד מעט וויק. חזרי לישון" לחשה לה אנאבל וליטפה את לחיה.
אנאבל חזרה לישון, אך וויקטוריה לא התייאשה והייתה נחושה לחפש את אימה. היא פתחה באיטיות את החלון והזדחלה מתוכו החוצה, אל היער.
מול בייתן של וויקטוריה ואנאבל, היה יער סבוך עצים וחשוך. לפעמים היו הולכות הבנות עם אימן, אליזבת', לקטוף פטריות בבקרים, אך עם אימן, ההרגשה ביער תמיד הייתה בטוחה ומגוננת וכעת הרגישה וויקטוריה כי מישהו (או משהו) עוקב אחריה. מעולם לא העיזו הבנות להיכנס אל היער החשוך לבדן, כי תמיד הזהירו אותן מיצורים מסתוריים שחיים רק בלילה.
האוויר הלח כיסה את פניה המנומשות של וויקטוריה הקטנה. אמנם היא הייתה בת עשר בלבד, אך היה לה אומץ של אדם בן שלושים לפחות.
ככל שהתקרבה יותר ויותר אל לב היער, אומצה של וויקטוריה הלך וקטן, אך עדיין הייתה נחושה בחיפוש אימה.
זמן רב עבר מהיום שאליזבת' החלה להיעלם בלילות ולחזור בבוקר מחוסרת הכרה על הרצפה בחדרה, ודבר זה היה מדאיג מאוד את וויקטוריה, שבניגוד אליה, אנאבל חשבה שהיא סתם הולכת להשתכר באיזה בר.
"אמאל'ה!" צעקה וויקטוריה. בור גדול ואפל התגלה מתחת לאפה. וויקטוריה בחנה את הבור בעיניה הגדולות והירוקות במחשבה מה מסתתר בו.
"וויקטוריה…" לחש קול אפל מקרקעית הבור, אך וויקטוריה התעלמה משום שחשבה שהיא הוזה מרוב הזמן שבילתה ביער החשוך.
"וויקטוריה…" המשיך הקול ללחוש. וויקטוריה, שהתרגלה כבר לחשכה, לא הצליחה להביט אל הבור ולזהות שם את הדבר שלחש את שמה.
"בואי וויקטוריה… בואי תוציאי אותי מהבור… כל מה שאת צריכה לעשות הוא להושיט יד…" לחש הקול.
"מי זה?!" צעקה ופרצה בבכי.
"מי אתה?!"
"אה!" לפתע נשמעה צעקה חזקה מן הבור. וויקטוריה הכירה את הקול. זו הייתה אמא שלה שצעקה שם.
"אמא!" צעקה וויקטוריה והתקרבה עוד צעד אל הבור.
"וויקטוריה! תצילי אותי! בבקשה" צעקה אימה.
"אמא" התייפחה והתקרבה עוד צעד.
"כן וויקטוריה! כן! תתקרבי…" אמר הקול.
"אה!" צעקה שוב אליזבת', והפעם גם בכתה.
"וויקטוריה!" צעק הקול.
"עכשיו!"
וויקטוריה לא יכלה להתאפק יותר והושיטה את ידה אל הבור. יד לבנה מגואלת בדם משכה אותה מטה בפתאומיות. ציפורניה של היד היו ארוכות ושחורות והיו גזורות בצורה חדה. וויקטוריה הבינה שזו מלכודת כאשר לא הצליחה לזהות את פניה של אימה. כל שראתה היה צל שחור ללא גוף ואת היד שדחפה אותה פנימה.
"מי אתה?!" צעקה בפאניקה.
זיעה קרה כיסתה את מצחה של וויקטוריה ודמעות חמות זלגו על לחייה האדומות.
"אני" צעק הקול, אך לפני שהספיק לסיים את המשפט, משך הצל את וויקטוריה, בלע אותה ונעלם אל תוך האדמה.