האסון הגדול

אחרי האסון הגדול שהיה, הלכתי במסדרון הישן שהיה בבית ספר, לא ראיתי דבר מלבד כמה לוקרים מרוסקים, דם ניתז על הקירות, המון מחברות וספרים תלושים ואין ספור גופות שבגדיהם קרועים.
ידעתי שזה הולך לקרות, פשוט ידעתי, למה אף אחד לא הקשיב לי? למה בגללם אני צריכה לשרוד בעולם אפל ואכזר לבד? אין אחד שנשאר! אין אפילו אחד שיוכל להגן עלי! כל נפש חיה נכחדה, כל האנשים נספו למוות, נשארתי רק אני והיומן הזה שאני כותבת בו עכשיו.

לפתע, שמעתי בכי, זה יתכן? הרי חשבתי שכולם עברו לעולם הבא. הבכי היה של ילד קטן ומפוחד, הוא שקשק ללא הפסקה, לבוש בגדים מלאי לכלוך ודם ונראה כאילו לא אכל שנתיים, אם כי המלחמה התחילה רק לפני כמה ימים. ניסיתי לדבר איתו, הוא לא הסכים לתקשר, נראה כי למרות גילו הקטן הוא איבד אמון בכל האנשים שסבבו אותו. הבאתי לו את כל האוכל שהיה ברשותי, פרוסת לחם וטיפה מים, וישבתי לידו שעות עד שלבסוף הוא התחיל לבטוח בי.
הילד הקטן סיפר לי שההורים שלו שמו אותו במחבוא עם אוכל שהכל התחיל ואמרו לו שלא ידבר או יצא לא משנה מה, כי אחרת הרעים ינצחו ושהם יודעים שהוא לא רוצה שזה יקרה. בעינים מלאות אימה הוא שאל אותי אם הרעים הפסידו, לא יכלתי להשיב לו, לשבור את הלב של הילד הקטן הזה.

שמעתי צעדים מתקרבים אלינו, עוד מישהו חי? זה אפשרי? התחבקתי כמו ילדה קטנה מפוחדת עם הפעוט שלא יודע כלום מהחיים שלו וקיוויתי לטוב. הבטתי מעבר לחור הקטן שהיה במחבוא וראיתי גבר לבוש כותונת לבנה ממש כמו של בית משוגעים, ידיו קשורות למאחורי גבו כנראה כדי שלא יפגע בעצמו, מדלג אל עבר לוקר מסויים, יושב ובוכה. התחלתי להתקרב אליו, השארתי את הילד מאחור במחבוא, אין צורך שהוא ידע שגם העולל פה, אסור שהוא יזיק לו. "היי" אמרתי לו במבט מפוחד והוא השיב לי "שלום, נחמד לראות שעוד מישהו חי", שאלתי אותו איך הוא שרד, אך היה נדמה שכל מילה שלו לא אמיתית, הוא דיבר על פיות ושדונים וכנראה שאין לי באמת דרך להבין אותו.

חשבתי לעצמי מה עשיתי שאני תקועה עם אף אחד שישמור עלי, להפך אני צריכה לשמור על ילד קטן בעולם שכל האנשים נחרבו בו, חוץ ממשוגע אחד. איזה יופי, ממש חיים דבש. איך אני מתקדמת מפה? איך אני מתעוררת מהחלום בלהות הזה? זה לא אמיתי, תגידו לי שזה לא אמיתי!