האנשים בכפר הזה לא מפסיקים לחייך אלינו

נכתב ע”י תומר כרמלי (גרסה מוקלטת קיימת ביוטיוב. פשוט חפשו את שם הסיפור ‘האנשים בכפר הזה לא מפסיקים לחייך אלינו’ ביוטיוב וזה ישר ימצא לכם)

"קליי, תתעורר, תכף מגיעים"
אני נוחר קלות, פוקח עיניים, הראש שלי נשען על החלון של האוטו וכשאני מרים אותו אני שם לב לכתם הזיעה בצורת המצח שלי על החלון. אני מפהק וזה גורם לי להצטער על זה שקופסת המסטיקים נמצאת בבג'ז.
לוקח לי כמה שניות להתאפס על עצמי, הנסיעה הארוכה הזו הרגה אותי.
ברכב היינו אני אמא שלי, אבא שלי ואחותי הקטנה שישבה לידי מאחור. בדרכנו אל איזה כפר רוחניקי כזה שאמא שלי מצאה והתלהבה ממנו אז היא החליטה לגרור אותנו לסוף שבוע שם, היא מתה על הדברים המוזרים הרוחניים האלה. פעם בשבוע היא מכריחה אותנו להצטרף לסשן יוגה שלה, היינו כבר שלוש פעמים בויפאסנה ששם פשוט שומרים על שתיקה במשך שבוע שלם והיא אפילו פעם אחת עשתה איתנו סיאנס. כן, שמעתם נכון. אמא שלי עשתה איתנו סיאנס. היא עשתה את זה איתי ועם בטי אחותי הקטנה כשהייתה בת 7 ומאז בטראומות כל פעם שהיא רואה סרטי אימה. אבא שלי יצא קצת יותר נורמלי, למרות שגם הוא לפעמים מתנהג מוזר, אבל בקטע פחות מלחיץ.

את הנוף העירוני שהיה כשנרדמתי שיצאנו החליף נוף טבעי של גבעות ירוקות ועצי אלון גבוהים כשהתעוררתי. הכפר הזה, שעליו לא ידעתי כל-כך הרבה, היה במרחק של חמש שעות נסיעה מהעיר. היינו קרובים ללהגיע, ירדנו מהכביש הראשי לכביש צדדי שהוביל אותנו אל תוך יער. היער היה די חשוך ודחוס בהמון עצים גבוהים. אחרי 10 דקות, אבא שלי פתאום אומר: "טוב נראה שהגענו", אני מרים את ראשי מהפלאפון ואני רואה שהעצים נגמרו והגענו לקרחת יער ענקית, מעגל דשא עצום בגודל של בערך 5 מגרשי פוטבול שמוקף בעצים מכל עבר. באמצע המעגל יש מספר בקתות קטנות, לצד שדות גידול וכמה חוות, נראה שזה הכפר.
"גאד…" אני אומר "מה זה המקום הזה…" אמא שלי ישר מסתובבת בהתלהבות ואומרת "נכוןןןן שזה נראה מקום מקסים קליי?" "מאיפה שמעת על החור הזה?" אמא שלי צוחקת ואומרת "באחד ממפגשי המיסטיקה שאני הולכת אליהם, אחת הבנות המליצה לי עליו, היא שמעה שאנשים הולכים לשם כדי לטהר את הנפש" אני מסתכל עלייה בגועל, "אמממ לא נראה לי שהנפש שלי צריכה טיהור… אני בסדר גמור", "כן!" מצטרפת בטי אחותי "למה לא יכולנו ללכת לחופשה בצימרים עם בריכה כמו כולם!".. אמא שלי אומרת "הווו בטי, זה גם כמו צימר. רק פשוט שונה קצת…", "כן ממש, צימר מיושן ומסריח משנת 1800" בטי אומרת בעצבנות וחוזרת לפלאפון שלה.

כשאנחנו מתקרבים לכניסה של הכפר, אין מקום לחנות את האוטו והשביל עליו נסענו חסום על ידי שער עץ. סטינו מעט מהשביל וחנינו על הדשא, כשיצאנו התמחתי מהנסיעה הארוכה הזו, אחותי פתאום הרימה את הראש שלה מהפלאפון ואמרה, "אמא, אין פה קליטה". "באמת?" אני שואל בהפתעה, "אוי חמודים.. תתנתקו קצת מהטלפונים! אנחנו במקום אותנטי! לא ככה רוברט?" היא שאלה את אבא שלי, "כן… בטח" הוא עונה בסרקסטיות "נראה שהוא כלכך אותנטי שאין פה אפילו כביש נורמלי או חנייה. ואיפה כל שאר המכוניות של הנופשים?" ואני באמת תהיתי לגבי זה. "נו? זה אומר שלא נצטרך לסבול תיירים אחרים ומעצבנים" אמא שלי אומרת וצוחקת. אמא שלי כלכך נאיבית לפעמים נראה לי שגם אם היא תתקע על אי בודד בלי מים ואוכל ומלא חיות טורפות היא עדיין לא תחשוד או תפחד. יצאנו מהאוטו, הוצאנו את התיקים והמזוודות והתקרבנו לכיוון הגדר שחסמה את הדרך.

"איך אני יכול לעזור לכם?" מיד כולנו הסתובבנו בהפתעה וראינו לפתע בחור מבוגר מעט, עם שיער שיבה ובגדים לבנים. הוא עמד מאחורי השער. אמא שלי התקרבה אליו ואמרה "הייי, אנחנו משפחת נלסון :) הגענו לפה בהמלצה מחברה ואנחנו מעוניינים לשהות פה לסופ"ש הקרוב", "לא הזמנת מקום?" אני לוחש לה והיא עונה לי בלחישה "לא היה להם אתר אינטרנט או פלאפון" ומחייכת אל המבוגר. הוא מסתכל עלינו, בוחן אותנו עם עיניו, ואז אומר: "אני ראש הכפר. מה מטרת הביקור שלכם?". אמא שלי עונה לו: "הגענו לפה כי הבנו שזה מקום שעוזר לטהר את הנפש", הזקן מסתכל עלייה ושואל: "ואתם מאמינים בשיטה שלנו?" אמא שלי מיד עונה: "הוו בטח, אנחנו מאמינים מאוד בשיטה" "אנחנו?!" אומרת בעצבים בטי ואבא שלי לוחש לה 'להירגע'. הזקן מסתכל על אמא שלי: בספקנות "ובכן, אתם מאמינים בשיטה. טוב. בואו תיכנסו." הוא פותח לנו את השער ומוביל אותנו פנימה. אנחנו הולכים כמה דקות בשביל עפר שמסביבנו בקתות ישנות על שדות דשא ירוק, ליד כל בקתה יש כמה נשים שגם הן בלבוש לבן, הן מדברות אחת עם השנייה ומצחקקות. אבל כשאנחנו עוברים לידיהן, הן מיד מסתכלות עלינו בשלווה ומחייכות אלינו. זה קצת מלחיץ אותי, בטי לא שמה לב לזה כי היא שקועה בלנסות להשיג קליטה. אבא שלי לידי ואמא שלי הולכת לצד האדם הזקן. "אז… תוכל לספר לנו קצת על המקום?" היא שואלת בנחמדות אותו. "טוב… כמו ששמתם לב, הכפר הזה הוא מקום מיוחד. הוא מנותק מכל תשתית עירונית. אין פה חשמל, מים, או קליטה" הוא אומר. "כן.. שמנו לב" בטי אומרת ברוגז. "אין מים וחשמל" שואל אבא בהפתעה. "אין." המבוגר עונה "את המים אנחנו שואבים מהבאר ואת החשמל מחליפים נרות ועששיות שאנחנו מדליקים בלילה". "בכל ערב בשעה 6 מוגשת ארוחת ערב במדשאה שבאמצע הכפר. מיד אחריה, כולם הולכים לבקתות שלהם, ויוצאים רק למחרת בבוקר". "אולי פשוט נזמין פיצה במקום" אני אומר בצחוק, "אין כניסה לרכבים או לאנשים מבחוץ" אומר הזקן, "אנחנו מבחוץ" אני אומר אמא שלי עושה לי עם היד להפסיק, "טוב.." אומר הזקן, נעצר ומסתובב אליי "אתם פה כי אתם מאמינים בשיטה".

אנחנו ממשיכים וחוצים את מרכז הכפר, באמצע שלו יש באר ומסביב הבאר עומדות גם נשים צעירות בלבוש לבן ומצחקקות אחת עם השנייה. נראה שהן חיות ממש טוב עם הן כלכך עליזות. אנחנו ממשיכים משם ואחרי כמה צעדים הזקן מוביל אותנו אל בקתה ישנה מעץ ועוצר בכניסה אלייה. "זו הבקתה שלכם, יש לכם שם חדרי שינה, שירותים מטבחון עם כמה מצרכים בסיסים. נתראה ב-6" "מתי אנחנו משלמים לכם?" שואל אבא, הזקן מסתכל אליו ואומר "על התשלום נדבר אחר כך" ומיד הולך משם. "תודה רבה לך!" אומרת אמא שלי.

אנחנו נכנסים לבקתה, ההורים מיד פותחים את המזוודות והתיקים ומתחילים להתמקם בחדר שלהם, אני ובטי מגיעים לחדר המשותף שלנו, החדר גם הוא מעץ עם שתי מיטות בצדדים, באמצע יש שידה ועלייה אגרטל עם פרחים צהובים. מעל האגרטל יש חלון שמשקיף אל הכפר ובאופק אפשר לראות את הבאר במרכז הכפר. אני מסתובב ברחבי הבית, "ברצינות?! אפילו טלוויזיה אין פה" בטי צועקת מהסלון. בכל חדר שאני נכנס אליו אני רואה אגרטל עם אותם פרחים צהובים. "אמא, מה הקטע של הפרחים?" אני שואל כשאני מגיע לחדר שלהם. אמא שלי מתקרבת לאגרטל ואומרת.. "אם אני לא טועה קליי, אלה הם 'ציפורני חתול'" "ציפורני חתול?" "כן קליי, ציפורני חתול זה השם של הפרח הזה. לפי האמונה, לפרחי ציפורני החתול יש את הכוח לקרוא לרוחות המתים". אני מרגיש מוזר… "אז למה שישימו לנו אותם בכל פינה בבית?" אני שואל אותה, "קליי.. לא לזלזל באמונות של האחר" " אני לא מזלזל פשו-"
לפני שאני בא להשיב לה, דפיקה בדלת קוטעת אותי. אנחנו באים לכניסת הבית ואנחנו רואים מעבר לחלון של הדלת שלוש נשים, גם הן בלבן, מחייכות ומחכות מול הדלת. אני פותח והן מחייכות אליי. "כן?… איך אפשר לעזור?" אני שואל. "שלום. ברוכים הבאים. אנחנו מקווים שאתם מרגישים פה בנוח. הבאנו לכם את הבגדים שלכם אותם תצטרכו ללבוש כל עוד אתם פה." היא מושיטה לי שני זוגות של חליפות לבנות ושני זוגות של שמלות לבנות. "תודה לכן!" אומרת אמא שלי בזמן שאני עסוק בלבהות בחיוך המלחיץ שלהן. "אל תשכחו שבשש יש את הארוחה של כל הכפר, אל תפספסו! יהיה טעים!" אומרת הבחורה השמאלית ואז שלושתיהן מצחקקות קלות. "אנחנו נבוא" מחייך אבא שלי. אנחנו סוגרים את הדלת והבנות הולכות משם בשלווה.

בעשרה לשש אנחנו כבר לבושים כולנו בלבן, בטי עדיין מנסה להתרגל לשמלה הלבנה שלה, אבא דווקא מרגיש בנוח עם זה במקום ללבוש חליפת עסקים כל היום, ואמא שלי מרגישה הכי בנוח כי זה ממש דומה לבגדים שהיא לובשת בסדנאות שלה. אנחנו יוצאים מהבקתה. השמש כבר שוקעת והשמיים בצבע כתום. אנחנו מתקדמים לכיוון מרכז הכפר.

כשאנחנו מתקרבים אנחנו שמים לב שהבאר במרכז הכפר מוקף בעיגול שולחנות גדול וכסאות מצידו החיצוני. כל האנשים שם לבושים בלבן, רובן נשים ומעט גברים, כולם מחוייכים בלבן. אנחנו מתקרבים אל כולם, לאט לאט כולם שמים לב אלינו ומחייכים, אני נבוך מעט ומרגיש מוזר שכולם מסתכלים עליי. אמא שלי מחייכת במבוכה חזרה. אנחנו מתיישבים בשורה מול השולחן הארוך שמקיף את הבאר, לידנו פתאום מתיישבים שלושה אנשים, אבא אמא והבן שלהם. נראה שהם גם תיירים פה. "חדשים?" שואל אב המשפחה את אמא שלי "כן, הגענו היום. נעים מאוד אנחנו משפחת נלסון. ואתם?" היא עונה לו. "אנחנו משפחת מקינזי. הגענו אתמול. נחמד לראות פה עוד תיירים". "איך הגעתם?" שואל אבא שלי "לא ראינו עוד מכוניות בחוץ". אב המשפחה מופתע ואומר "באמת? טוב אולי הגעתם מכניסה אחרת או שהם שמו את האוטו במקום מוצל ובטוח" והמשיך "אבל האמת שגם אנחנו לא ראינו רכבים כשהגענו". "אה אנחנו ואתם היחדים פה?" שואלת אמא שלי, "טוב.. אתמול היה פה גם זוג.. אבל משום מה אני לא רואה אותם פה היום. וחבל כי הם מפספסים את הארוחות הכי טעימות שאכלתי!" "וואלה?" אני שואל, "כן" האב עונה "ממש ארוחה לא מהעולם הז.." צלצול מוזר של פעמון גדול קוטע את השיחה ביננו, כל התושבים יושבים מול השולחן.
מול הבאר עומד זקן הכפר שראינו מקודם. הוא עומד במרכז ומרים את ידיו באוויר. "ערב טוב. הערב, כמדי ערב, אנחנו יושבים לאכול את מזון האלים". "אוי לא.. רק שלא מדובר בטקס דתי מוזר" אני אומר לעצמי. "על מזון זה עמלה הקהילה שלנו רבות בעבודת הטיהור המבורכת כדי להביא לנו את מאכלים אלה". אני מרים גבה ושואל את עצמי מה כבר יכול להיות כל-כך טהור בלשחות תרנגולת או פרה… אבל הייתי יותר מדי רעב לייסורי מצפון עכשיו. "אני רוצה לברך את משפחת נלסון" הזקן מצביע עלינו "שהגיעו אל הקהילה שלנו הערב במטרה להשתתף במאמצי טיהור הנפשות שלנו". כולם מוחאים לנו כפיים. ומחייכים. כמובן. ואז הוא אומר: "בתאבון שיהיה לכולם". מיד מגיעות מספר בנות בלבן ומתחילות להגיש לנו את המנות. המנה היא פיסת בשר גדולה יחד עם אורז. כולם מתחילים לאכול וגם אנחנו, מיד כשאני נוגס אני מרגיש שזה טעם מוזר.. כזה שלא טעמתי בעבר. אבל אז בלוטות הטעם שלי משדרות לי שזה טעים. הו זה כלכך טעים. בחיים שלי לא טעמתי בשר כזה טעים. זה היה פי אלף יותר טוב מכל בשר שאכלתי. גם האורז היה מעולה אבל לא היה לי מקום בשבילו אחרי שאכלתי כל הבשר. גם אמא ואבא נהנו, ואפילו שאחותי שבעייתית באוכל הראתה סימני סיפוק מהאוכל.

אחרי הארוחה קמנו וחזרנו חזרה לכיוון הבקתה, היינו שבעים ומרוצים. בדרך לשם נפרדנו ממשפחת מקינזי שהלכה לבקתה שלה. "נראלי שאני אשרוד את הסופש הזה" אני אומר לאמא שלי, "איזה יופי קליי, אני שמחה לשמוע!" בטי אחותי פחות נלהבת אבל לפחות כבר לא מתלוננת על זה שאין קליטה.. נראה שהמקום הזה באמת מטהר את הנפש המעוצבנת שלה.

הגענו לבקתה וכבר היה לילה, הדלקנו עשישית מחוץ לדלת ונכנסנו לבקתה. נעלנו את הדלת והתכוננו ללכת לישון. ההורים הלכו למיטה שלהם ואני ובטי היינו כל אחד במיטה שלו בחדר שלנו. בעודי מנסה להירדם.. חשבתי לעצמי מה הסיבה שאסור לצאת מהבקתות בלילה. מה כבר יכול לקרות בכפר ישנוני שמלא במסוממים מוזרים שלבושים בלבן, מחייכים כל היום ויודעים להכין אוכל מעולה. אבל אחרי כמה דקות עצמתי עיניים ונרדמתי.

אחרי כמה שעות התעוררתי, כנראה בגלל שישנתי בדרך לא הייתי כזה עייף. זה היה עדיין לילה, השעה הייתה 2 ומשהו בשעון שעל הקיר. הלכתי לשירותים שבבקתה שלנו. כשחזרתי לחדר הסתכלתי מהחלון. כל הבקתות היו חשוכות. פתאום אני שומע קול ממש חלש, אני פותח את החלון כדי לשמוע יותר טוב ואז אני קולט שהרעש מגיע ממרכז הכפר, איפה שהבאר. זה נשמע.. זה נשמע כמו אנשים. אנשים ממש רועשים.

הייתי חייב לבדוק מה זה, בטי ישנה עמוק במיטה לידי וההורים שלי היו בחלום השמיני בחדר שלהם. עליתי על החלון והתגנבתי החוצה ממנו.. צעדתי על הדשא לכיוון הבאר בשקט. ככל שהתקרבתי יותר הרעש התגבר והתגבר.

כשהגעתי לאמצע הכפר הבחנתי שכל השולחנות נעלמו, והרעש הגיע ממרכז הבאר. "וואט דה פאק…" אמרתי לעצמי בשקט, מה קורה שם בתוך הבאר הזו? התקרבתי בשקט בשקט ואז קלטתי את זה. הקולות שמגיעות מהבאר הן צרחות. צרחות של אנשים. הזדעזעתי… הגעתי לשפת הבאר והצצתי פנימה. הכל היה חשוך. לא היו שם מים. נראה שהבאר הזה לא מוביל לתעלת מים. "למה שהזקן ישקר לנו לגבי הבאר" אמרתי לעצמי… אבל הייתי מזועזע ומבולבל בגלל העובדה שקורה שם משהו. הוצאתי את הפלאפון שלי מהכיס כדי לצלם בוידיאו את הבאר. שנייה לפני שבאתי להקליט. הצרחות הפסיקו… ונהיה שקט. ואז.. אחרי כמה שניות התחלתי לשמוע צחוק… צחוק של נשים צעירות. הן צחקו בצחוק מתגלגל וחמוד. אבל שום דבר לא היה חמוד בזה. דחפתי את הפלאפון לכיס והסתובבתי, רצתי בשקט חזרה לכיוון הבקתה. מזועזע כולי, אני נכנס בשקט דרך החלון לחדר שלי ושל בטי.

בעודי מנסה לעכל את מה שקרה אני משתדל שלא להעיר אף אחד.. אבא שלי יהרוג אותי אם הוא יידע מה עשיתי, הוא לא מהסוג הזורם. ואמא שלי.. אמא שלי בכלל תהיה מאוכזבת ממני.. זה החופשה המושלמת בשבילה וגם ככה היא צריכה לסבול את הכבדות שלי ושל בטי. שכבתי במיטה והתכסתי כולי, אחרי כמה נשימות כבדות הרגעתי את עצמי… ואז פשוט נרדמתי. איכשהו.

קמתי בבוקר למחרת כשאמא שלי מורידה ממני את השמיכה בעצבים. "קליי! מה עשית? למה עשית את זה" היא אומרת בכעס, אני עוד מנסה להתעורר אומר "מה… על מה את מדברת". "אתה יודע טוב מאוד על מה אני מדברת". ואז חשדתי שהיא יודעת על זה שיצאתי מהבקתה בלילה, אבל אז היא אמרה משהו אחר "למה לקחת את הפרחים מהאגרטל?? כל האגרטלים בבית פתאום ריקים" "מה לעזאזל?" אני אומר "אמא אני לא עשיתי את זה", "קליי, זה שאתה לא מכבד את המקום ואת האמונות שלו לא אומר שאתה צריך ככה לזלזל ולגנוב!".. "אמא אני לא עשיתי את זה" אני אומר "קליי, אל תשקר לי. אני גם ככה עצבנית" היא אמרה ויצאה מהחדר. אני עוד עייף מהלילה הנוראי שהיה לי, אני קם מהמיטה ואז אני רואה את בטי יושבת ומסתכלת עליי. "קליי… מה עשית?" "בטי את חייבת להאמין לי" אני אומר לה, אני סוגר את הדלת ונועל אותה. אני מתכופף אלייה ולוחש לה "בטי… תקשיבי. אני לא יודע מה זה המקום הזה. אבל אתמול בלילה הייתי בבאר ושמעתי משם צעקות!" "מה?" היא מופתעת "יצאת מהבקתה באמצע הלילה?" "זו לא הנקודה! תקשיבי בטי משהו רע קורה פה, אני לא יודע מה קורה שם אבל אני חושב שאנחנו צריכים לצאת מפה". עכשיו אתם חייבים להאבין שבטי, למרות כמה שהיא שונאת את כולם, היא יכולה להבין מצוקות של אחרים. היא למדה את זה על בשרה מחטיבת הביניים. "קלי…" היא אמרה לי, "בבקשה תגיד לי שאתה צוחק" "הלוואי והייתי" אני אומר לה. "תקשיבי, אנחנו לא יכולים להישאר פה כל הסופ"ש, אנחנו צריכים לצאת מפה איכשהו". "בהצלחה עם לנסות לשכנע את אמא" היא אמרה לי.

אחר הצהריים, אני בא לאמא שלי. "אמא.. תקשיבי… אנחנו לא יכולים להישאר פה". אמא שלי מסתכלת עליי בתסכול. "מה העניין קליי… אל תגיד לי שהפכת להיות אחותך". לא רציתי להגיד לה מה הסיבה.. ידעתי שהיא לא תקנה את זה ותחשוב שזה נסיון שלי לצאת מפה. "אמא… בבקשה את חייבת להאמין לי. אני לא אוהב את המקום הזה". "קליי תרגע" היא אומרת "המקום הזה מצויין, אנחנו מנותקים פה מהעולם המודרני, אוכלים אוכל מצויין ונחים כל היום. אני באמת מאמינה שאנחנו נעבור פה חווית טיהור נפש טובה שכולנו צריכים ובמיוחד אתה.. בעיקר אחרי שגנבת את הפרחים ככה". "אני לא גנב…"
לפתע נשמעה דיפקה בדלת, אני מתקרב לדלת, שוב אותן שלוש בנות עומדות מחוץ לדלת. אני פותח. ושם לב לזה.. הפעם יש להן פרח בשיער, אותו פרח שנעלם לנו מהבית, פרח ציפרוני חתול. "ערב טוב." הן אומרות בחיוך "רק רצינו לוודא שאתם מגיעים היום לארוחת הערב ב-6". אני בוהה בפרח שלהן "למה אתן עם פרח בשיער?" אני שואל "קליי! אמא שלי אומרת בעצבים, "זה בסדר :)" האמצעית אומרת. "אנחנו עונדות את הפרח כי היום זה יום מיוחד" "מה יש היום?" אני שואל, היא מגחכת ואומרת לי "הו, אתם תראו היום". אמא שלי מושכת לי ביד וגוררת אותי פנימה. היא מודה להם וסוגרת את הדלת. "תפסיק להיות חוצפן קליי" היא אומרת והולכת.

בשעה שש אנחנו שוב מגיעים לבאר, אני לא יכול שלא לחשוב על מה ששמעתי משם אתמול. כולם שם שוב, מחייכים מצחקקים כאילו הכל כרגיל בכפר הזה, אנחנו מגיעים ומתיישבים שוב בשולחן שנפרס לכבוד הארוחה סביב הבאר. הפעם משפחת מקינזי שהייתה פה אתמול לא הגיעה, גם לא הזוג שהאב ציין שלא הגיעו שלשום ואתמול גם לא פה הערב. "אמא" אני אומר "איפה המשפחה שהייתה פה אתמול?" "לא יודעת, אולי הם רוצים לנוח". "זה מוזר" אני אומר לה. במקום לידנו מתיישבים חמישה אנשים, אבא אבא, שתי בנות ובן. אני מתקרב אל הבן שבגילי ושואל אותו, "היי, זה היום הראשון שלכם פה?", "כן.. האבות שלנו רצו שנגיע לחופשה פה.. כמה זמן אתם פה?" הוא שואל. אמרתי לו שהגענו אתמול, הוא הרים גבה ושאל: "איך הגעתם? כשחנינו לא הייתה שום מכונית חוץ משלנו" אני לא מבין מה קורה פה… אני מנסה לומר לאמא שלי על המכונית שלנו.
אבל אז פתאום הפעמון שוב מצלצל, זקן הכפר עומד מול הבאר ושוב נושא את אותו נאום, הפעם הוא מודה למשפחת סמית' שישבה לידנו שבחרו להצטרף למאמצי הטיהור ובלה בלה בלה.. שזה אותו דבר כמו שהוא אמר לנו אתמול רק הפעם הוא ניסח את זה למשפחה החדשה. האוכל הוגש. שוב בשר ואורז. בזמן שכולם אוכלים ונהנים, אני ובטי לא אוכלים. אין לנו תיאבון, אני רוצה לקבל תשובות. אני רוצה לדעת מה קורה בבאר הזו. החלטתי לקום באמצע הארוחה, פתאום כל האנשים בלבן עצרו לאכול ולדבר והסתכלו עליי.. החיוכים שלהם התחלפו בפרצופים מבולבלים ועצובים. הם בהו בי, זקן הכפר התקרב אליי ושאל.. "למה אתה עומד?"… "אני לא רעב" אני אומר לו. "תאכל… זה יטהר את הנפש שלך" אמא שלי מושכת בידי אבל אני מזיז אותה ממני, "לא תודה. אני לא מעוניין" אני קם והולך משם בזעם, כולם בשולחן בוהים בי עוזב ומתרחק משם. ההורים שלי נבוכים ובטי מבויישת.

בערב ההורים ובטי חוזרים לבקתה, אני בחדר. "מה זה היה לעזאזל היה קליי?" אמא שלי שואלת אותי בכעס. "אמא. די. אני לא יכול יותר" אני מתחיל לבכות. "מה קרה קליי?" היא שואלת, "אמא.. יצאתי בלילה הקודם מהבקתה כי שמעתי צעקות מהבאר. כשהגעתי לשם שמעתי צרחות של אנשים. צרחות אמא… ואז צחוק של נשים.. אני לא יודע מה זה היה. אני לא יודע מי גנב את הפרחים אבל זה לא אני אוקיי?! לא שמת לב שהמשפחה מאתמול כבר לא פה? לא שמת לב למשהו פאקינג מוזר שקורה פה. ובבקשה אני יודע שאת ממש רצית להיות במקום הזה אבל זה לא מקום טוב.. זה לא מקום לטהר את הנפש.. אני פשוט רוצה שנלך מפה". אני בוכה ושם את הראש עלייה.
היא נושמת לעומק… היא כבר לא עצבנית.. "קליי…. אני לא יודעת מה יש לך.. מה אתה מספר לי.." "את האמת אמא… אני מספר לך את האמת" היא מרימה את הראש שלי ואומרת "הגעתי לפה כי אני רוצה שלכולנו יהיה טוב ורגוע, אני רוצה שיהיה גם לך טוב ושהנפש שלך תהיה שקטה וטהורה. ו… אתה הבן שלי… ואני לא רוצה שיהיה לך רע. ואם אתה מרגיש לא טוב פה… אז אנחנו נלך.." "מה…. ב.. באמת?" "כן. אתה הבן שלי קליי, ואין משהו יותר רוחני ומטהר נפש מאשר לעזור לילד שלי". היא אומרת.. "אני אגיד לאבא שנעזוב מחר על הבוקר, אתה ובטי תארזו את החפצים בינתיים". "תודה! תודה אמא… באמת תודה". אני מודה לה. היא יוצאת מהחדר ואני מתחיל לארגן את המזוודות.

באמצע הלילה אני שוב קם, כל הבית ישן שוב, הפעם אני קם לא משינה רעה.. אלא מרעש. אני פוקח עיניים וקם מהמיטה. אני קופץ בבהלה כשאני מסתכל על החלון בחדר, אני רואה שם את אחת הנערות הצעירות, מול החלון, עומדת שם ומסתכלת ישר אליי ומחייכת עם פרח בשיערה. אני ישר הולך אחורה ובא לקרוא לאבא שלי, אבל כשאני מגיע לסלון אני רואה בחלון של הסלון עוד נערה בלבן, גם היא מסתכלת ומחייכת וגם לה יש פרח בשיער, אני רץ לחדר של ההורים וכשאני נכנס אני רואה שגם מחוץ לחלון שלהם עומדת נערה בלבן מחייכת עם פרח בשיער. אני צורח ומעיר את ההורים שלי, הם רואים את הנערה ונבהלים "אבא, אמא!!! אנחנו חייבים לצאת מכאן" אני אומר.
בטי קמה מהצרחות שלי וצורחת גם היא כשהיא מבחינה בנערה מחוץ לחלון. ארבעתנו רצים לסלון באים לפתוח את הדלת ודרך החלון אנחנו רואים שוב את שלושת הנערות, בטי צורחת, אמא שלי מחבקת אותה ואבא שלי פותח את הדלת. "הכל בסדר? מה קורה פה?" הוא שואל אותן? הן מתקדמות קלות לעבר הדלת ואומרות "בואו איתנו בבקשה". "תסבירו לי מה קורה פה!!" אני צורח עליהן. "אנחנו לא באים לשום מקום עד שאתן לא מסבירות מה קורה פה" אומר אבא שלי. "הגיעה השעה שנטהר את הנפש שלכן" היא אומרת, פתאום לפחות עשר נשים נוספות לבושות בלבן מגיעות לפתח הבית, כולן מחייכות עם פרח בשיער. הן חוסמות את היציאה, בינתיים הבנות האחרות שוברות את החלונות ונכנסות פנימה, אנחנו מוקפים.

הן תופסות אותנו בידיים, ומלוות אותנו החוצה, הן יותר מדי, לפחות 30. הן מחייכות ומובילות אותנו למרכז הכפר, לכיוון הבאר. כשאנחנו מגיעים אני שם לב שכל תושבי הכפר שם, כולם מקיפים את הבאר ומחזיקים ידיים, מביאים אותנו למרכז המעגל, צמוד לבאר. תושבי הכפר שרים שיר בשפה כלשהי ומתפללים. ואז בשנייה אחת כולם שותקים, אנחנו מוקפים, כולם מחזיקים ידיים במעגל גדול שמקיף אותנו ואת הבאר. הם מחייכים. זקן הכפר מגיע אלינו, הוא מתקרב, ויש לו את הפרח ביד, הפעם גם הוא מחייך. "הגיע העת" הוא אומר "משפחת נלסון, הגיע העת לטהר את נפשותיכם". "מה הכוונה לטהר?? מה לעזאזל קורה פה?!" אני צועק. "כפי שאמרתם. אתם פה כי אתם מאמינים בשיטה" "איזה שיטה??" שואלת אמא שלי בחוסר אונים. הזקן מתקרב אל אמא שלי ומניח לה יד על הבטן, "אני מבין שנהנתם מהארוחה היום." הוא אומר. "טוב, משפחת מקינזי בהחלט הייתה תענוג אמיתי" ואז אנחנו קולטים… הבשר הכל-כך טעים שאכלנו… היה בשר אדם… בשרם של התיירים הקודמים שבאו לבקר פה…. אני לא מאמין שזה קורה….אני רוצה להקיא את כל הקיבה החוצה… הזקן המשיך "ומחר כל תושבי הכפר ומשפחת סמית' הנחמדה יזכו לטעום ממזון האלים שיטוהר מהבשר שלכם ממש בעוד מספר רגעים בבאר הזה" בטי צורחת בבכי, אני לא יכול לנשום.. אמא שלי חסרת אונים, אבל אבא שלי, אבא שלי זועם מדי.

הוא מסתכל עליי ואז מהנהן עם הראש, שנינו מיד קמים ודוחפים את הבנות שמקיפות אותנו, הבנות האחרות באות להתקיף אותנו ואבא שלי מעיף אותן ממנו, אני עוזר לו. פתאום גם בטי קמה ועוזרת לנו, אמא שלי, למרות כל הגישה הרוחנית שלה, עוזרת לנו גם היא. האנשים שמקיפים אותנו במעגל יוצרים חומה אנושית. אני מיד בא על הזקן ואני מפיל אותו לרצפה, אני תופס אותו מהצוואר, חונק אותו מאחור ונועל את המרפקים שהוא לא יוכל להשתחרר ממני. מיד כל האנשים במעגל באים לנסות לחלץ אותו. "אל תתקרבו!" אני צועק, "מי שינסה להתקרב אליי, אני אשבור לזקן את המפרקת." הזקן בקושי מסוגל לנשום. "אחורה! אחורה!" אומר אבא שלי. תושבי הכפר מתרחקים אחורה, נותנים לנו לעבור מהחשש שלא אהרוג להם את ראש הכפר. אבא שלי שואל את הזקן איפה המכונית שלנו, הזקן מצביע על כיוון ואני אבא שלי בטי ואמא הולכים לשם תוך כדי שהוא בן ערובה שלנו, האנשים מאחורינו מנסים לבוא אחרינו "תשארו שם!" אני צועק. הזקן מורה להם להישאר עם תנועות הידיים שלו. אחרי כמה דקות בהן אני חונק את הזקן כאשר הוא מורה לנו לאן ללכת, אנחנו מגיעים לאסם נטוש, הזקן מצביע על הדלת ואנחנו נכנסים.
שם אנחנו מזועזעים לראות עשרות מכוניות משפחתיות, כנראה של תיירים קודמים שהיו פה ונאכלו.. "מה לעזאזל" אני אומר לעצמי.. הזקן הצביע על המכונית שלנו. אבא שלי פותח את הבגז' ואומר לי להכניס את הזקן לשם, אני זורק אותו פנימה וסוגר עליו את הבגז', אנחנו נכנסים לאוטו במהירות ואבא של מניע את הרכב, אנחנו יוצאים מהאסם במהירות ואנחנו רואים את כל הבנות בלבן, לפחות 50 מהם, רצות אחרי האוטו שלנו ובוכות, "לא… לא… אל תקחו לנו את אבא.. בבקשה…" הן לא מספיק מהירות, אבא נוסע בפול גז לעבר השער ושובר אותו מרוב המהירות שבה הוא נוסע. אנחנו יוצאים מהכפר ומתקדמים לכיוון היער.

אנחנו נכנסים ליער, נוסעים בפול מהירות ואז… האוטו מתחיל לאבד מהירות לאט לאט… אין דלק… הן כנראה רוקנו את המיכל שלו. האוטו לאט לאט מאט… ובסוף נעצר. אבא שלי דופק על ההגה, אמא שלי לחוצה ובטי צורחת. הזקן עדיין בבגז' ואנחנו תקועים, אבא לוחץ על הכפתור שנועל את כל הדלתות והחלונות. אנחנו באוטו… לא יודעים מה לעשות.

אבל אז, אנחנו שומעים אותן… רצות לעברינו… הן מגיעות ליער ובוכות… 50 או 60 מהן, כולן בלבן, הן מקיפות את האוטו. אמא שלי צורחת כשהיא רואה אותן נצמדות לחלונות, הן מכל הכיוונים. שוב מחייכות והן לוחשות לנו דרך החלונות "בבקשה תפתחו.. אנחנו רעבות.. כן… רעבות… בבקשה תפתחו לנו… אנחנו רעבות". "שאף אחד לא יפתח את הדלת!" אבא שלי צורח. "אתה לא תפתח…" אומר פתאום הזקן מהבגאז' "אבל הן כן".
פתאום אחת הבנות דופקת את הראש שלה בחלון שלי, שוב שוב ושוב, ואז… החלון נשבר.