האמת שבאימה- המכשפה זינה.

"המסיבה הזאת כל כך משעממת…" אמרה קורטני.
"או, שמרתי את הכי טוב לרגע הזה. רוצים לראות סרט אמיתי?" הציע בן.
"נו, בסדר. ממילא לא יכול להיות יותר משעמם." הוסיפה סלינה.
בן הכניס את הקלטת.
"מה זה זה? זה קלטת?! זה בטח ישן ומשעמם רצח!" קורטני יצאה על בן.
"מאיפה לך לדעת?" אני הוספתי, ובן העתיק: "כן, מאיפה לך באמת?" היא דחפה אותו ואז הסרט התחיל.
זה היה נוראי. סלינה התקפלה ובן צחק וקורטני סתם בהתה בזה ואני עשיתי פרצופים של 'איו ו'אך'.
בסרט היה בית חולים ישן, שהאח צילם שם את הניתוחים ואת האנשים החולים. הסרט היה בשחור לבן.
אחרי הסרט בן אמר: "האמת שזה לא רחוק מפה. אולי נלך?"
"מה אתה משוגע?" אני הצהרתי.
"מה יש לכם, מה אתם פחדנים? זה בית חולים נטוש, אין שם אף אחד. יהיה מגניב!"
"אני לא בטוחה שזה באמת רעיון טוב…" אמרה סלינה בפחד.
"נו מה יש לכם חברה? פעם הייתם אמיצים. יאללה, תתעוררו. רק 10 בלילה!"
אז הלכנו. בדרך הוא ממש התלהב. אבל כשהיינו מול השער, הוא התחיל לפחד קצת. אז קורטני החליטה לנצל את המצב: "עכשיו אתה מפחד הא?"
"ממש לא, אני פשוט חושב."
"כן בטח."
"תסתמי כבר!"
סלינה אמרה: "אני אומר לכם למה לא רציתי לבוא לפה, אתם מכירים את הסיפור על זינה?"
"מי?" אמרתי מסוקרן.
"המכשפה זינה. היא הייתה אשה שהייתה לה בעיה פסיכולוגית שהיא חשבה שהיא מכשפה. היא הייתה לוקחת מצרכים ומכינה מהם סתם תערובות והיא הייתה חושבת שזה שיקויים. היא הייתה רושמת את המתכון ולכל אחד מה'שיקויים' היה שם. עד שיום אחד, אחד השכנים ראה אותה שותה 100 כאלה בשדה והם היו בצבע אדום. אז זה גרם לו לחשוב שהיא שותה דם. הוא קרא למשטרה והם לקחו אותה לבית החולים, שם הרופאים עשו לה כל דבר כדי שהיא תחלים מהבעיה. שום דבר לא עבד. היא מתה כשניסתה להחלים מניתוח שעשו לה במוח."
"את באמת יודעת לחפור הא?" העיר בן, אבל אותי דווקא הסיפור ריתק.
"אני נשבעת, זה אמיתי! אומרים שהרוח שלה נמצאת בבית החולים, ושהיא כל יום ב9 בערב, מסתגרת בחדר הניתוח שבו ניתחו אותה, עד 10 בלילה."
"זה אומר שהיא כבר יצאה עד עכשיו!" קורטני אמרה.
"כן."
"תפסיקו לחפור ובואו ניכנס! מה אתה אומר קרל?"
"אני אומר שלמה לא ניכנס?"
"יאללה! ניצחנו! בואו ניכנס." והוא אמר לי בשקט: "תודה אחי."
כשנכנסנו אז בן צעק: "זינה! את פה?!" כולנו פערנו עיניים וסלינה אמרה לו: "מה אתה עושה?! אל תעצבן אותה!"
המשכנו ללכת וללכת עד שהתעייפנו קצת וישבנו באיזה חדר גדול. נראה לי שזה היה האולם שבו בהפסקה היו יושבים. קורטני אמרה לסלינה: "אנחנו כבר הולכים פה חצי שעה ואין שום המכשפה זינה, אז על מה את חופרת?"
"סלינה סלינה! הצילו! היא תפסה אותי!" סלינה באמת נבהלה מהצעקות של בן אבל אז הוא התחיל לצחוק כשהוא ראה את הפנים שלה. "חהחהחהחהחהחה, היית צריכה לראות את הפנים שלך!"
כשאנחנו חזרנו לדיבורים שלנו, שמענו צרחה קטנה מבן. אז קורטני אמרה: "תפסיק עם המשחקים שלך בן.." הסתובבנו ובן לא היה שם. כולנו היינו מבוהלים. אז קורטני וסלינה התחילו לצעוק לו: "בן! בן! בן!" אני רק הבטתי מסביב. ואז סלינה הציעה: "אולי כדאי שנתפצל."
"אני רוצה להיות עם קרל!" קורטני אמרה במהירות ופחד.
"בסדר, אז אני אהיה לבד." אמרה סלינה.
אני וקורטני התחלנו ללכת במורד המסדרון. אז קורטני אמרה עם חיוך על הפנים: "אני שמחה שאני איתך, עכשיו אני יודעת שיש גבר שיגן עליי." לא ידעתי מה להגיב אז שתקתי.
ברגע ששמענו נהמה של רוח כמו בסרטים, אז קורטני אמרה: "זהו זה! אני אוהבת את החיים שלי! אני הלכתי!" בזמן שהיא רצה, משהו תפס אותה ברגליים וזה הפיל אותה לרצפה ובצרחה היא נגררה מהמסדרון למעבר אחר. אני הייתי מבוהל ולא ידעתי מה לעשות, אז המשכתי ללכת ישר. בעצם ידעתי שרק אני וסלינה נשארנו. אז הלכתי לחפש אותה.
"סלינה! סלינה! סלינה!" שמעתי שהיא צועקת גם את השם שלי, אז הלכתי אחרי ההד ונפגשנו בסופו של דבר. היא אמרה לי בבהלה: "מה קרה לקורטני?"
"היא תפסה גם אותה."
סלינה התחילה לבכות ואני תפסתי אותה ואמרתי לה: "היי, תקשיבי, הם חברים שלנו, אנחנו לא יכולים להתייאש ככה. לפחות לא עכשיו שאנחנו די בטוחים שהם בחיים."
אחרי שהיא הפסיקה, התחלנו ללכת שוב, אבל בקצב מהיר יותר. אחרי זמן מסוים של חיפוש, ראיתי ידיים מעורפלות תופסות את סלינה. גם היא שמה לב לזה. כשהידיים לקחו אותה במהירות הבזק היא צרחה "קרל!!!!" ואני צרחתי: "סלינה!!!"
אחרי 5 דקות שעמדתי המום במקום והסתכלתי מסביבי, היא תפסה גם אותי ומשכה אותי, צרחתי.
הייתי בחדר ניתוח, ראיתי שם את כולם. את בן, קורטני וסלינה. הייתי כל כך שמח לראות שהם בחיים. קורטני אמרה: "זה משגע אותנו!"
"מה משגע אותכם?"
"תקשיב." היא אמרה. אחרי כמה שניות התחלתי לשמוע אנשים צורחים. אני חושב שאילו האנשים שניתחו אותם בחדר הזה. הם צורחים מתוך כאב. סלינה צעקה:
"די! תפסיקי עם זה! בבקשה!!"
ראיתי את בן שהוא מתנדנד קדימה ואחורה עם עיניים פעורות לוחש: "המכשפה זינה, המכשפה זינה, המכשפה זינה…"
שמענו קול באוויר מדבר. זה היה קול של, של, מכשפה.
היא שאלה אותנו: "מדוע לא הצלתם אותנו?"
"אנחנו לא היינו חיים באותה תקופה, לא יכולנו לעשות שום דבר." עניתי לה.
היא חזרה על השאלה: "מדוע לא הצלתם אותנו?"
"מספיק, הוא ענה לך מכשפה טיפשה!" קורטני צעקה. בין רגע, קורטני התחילה לעשות את אותו הדבר כמו בן.
היא עוד פעם חזרה על השאלה: "מדוע לא הצלתם אותנו?"
אני וסלינה לא ענינו. אחרי 10 דקות בערך, אני הגעתי למסקנה שזה לא מה שהיא באמת רוצה לשאול. היא בכלל רוצה לומר משהו.
אז אני אמרתי: "את כבר יודעת את התשובה למה לא הצלנו אותכם. את לא באמת רוצה לשאול משהו, את מנסה לרמוז שאת רוצה שמשהו יציל אותכם."
"ואיך זה יכול לקרות בדיוק? אין לנו מכונת זמן." אמרה סלינה.
"אני בטוח שיש שליח, יש משהו שנולד בשביל המשימה הזאת. ואם אנחנו לא יכולים לעשות את זה בלי העזרה של המכונות, כנראה אנחנו לא השליחים."
אחרי זה כל החדר הסתחרר…….

וואו, התעוררתי מאוחר היום, 2 בצהריים!
מה קרה בדיוק?