האיש עם הראש הגדול

מיקי ישב לו וצפה בסרטונים מצחיקים במחשב, מלקק את המלח מאצבעותיו השומניות לאחר שהתענג על צ'יפס בטעם גריל. הטעם האהוב עליו אגב. כמובן, הלשון שלו השתוקקה למים לאחר אכילה מממושכת של חטיפים מלוחים, אז הוא קם, פתח את דלת חדרו וצעד לכיוון המטבח. הוא הדליק את האור ומזג לכוס זכוכית גדולה כמות שערורייתית של ויטמינצ'יק, כזאת שתגרום לאמא שלו להזהיר אותו שמזה מתחילה סכרת. הוא פתח את המקרר ומשם הוציא סודה בנגיעות לימון שאגלי מים קטנים גלשו על דופנה.
"קטע, בקבוקים מזיעים כשקר להם." בידר את עצמו.
הוא מזג אותה אל הכוס ולגם מעט, "אחלה." אישר את מבחן המאזן בין התרכיז למים.
מיקי הכניס חזרה את הסודה למקרר, יצא מהמטבח, נזכר שלא כיבה את האור, חזר, כיבה את האור, ולפני שהתכוון להכנס לחדר ולהמשיך לצפות בסרטונים מצחיקים אל תוך הלילה, החלון הגדול שבסלון משך אותו משום מה. הוא לא ידע למה, אבל הוא חש רצון חלוש לגשת לחלון ולהביט החוצה – מה שבסופו של דבר עשה. הוא הביט בעמודי התאורה ובשלוליות האור שמולם, בבניינים הקטנים שמסביב לבניינו הצנוע, ובשטח הצמחייה שהשתרע על שטח של 500 מטר שהיה ימין לביתו. זה היה לילה שקט בשכונתו הקטנה. מיקי נאנח והסתובב לכיוון החדר, אך משהו צץ לו בשדה הראייה. אתם צריכים להבין משהו, המטבח בביתו של מיקי הוא דמוי מסדרון שמפריד בינו לבין הסלון משקוף של דלת, ולכן המרחק בינו לבין קצה המטבח היה גדול יחסית בשביל לראות ברור בחושך. מה שגרם לו לפקפק במה שעיניו רואות, עד ש…
הדמות שראה זזה מעט. "אמא?" אין מצב, היא לא הייתה שם מקודם כשהוא הכין לעצמו מיץ, היא הייתה אמורה לומר משהו על סכרת אם הוא לא טועה. והראש של הדמות היה.. די גדול ביחס לפרופורציות הגוף. אפילו גדול מאוד. הדמות התקדמה צעד אחד באיטיות, ומיקי חש את כל גופו נדרך. היא ביצעה צעד נוסף, ומיקי רץ לחדרו כשמעט סודה נשפכת לצדדים. הוא הניח את הסודה על שולחן המחשב שליד דלת חדרו, הרים את עיניו וראה את הדמות באור חדרו רצה אליו, ולפני שטרק את הדלת בפרצופה, נעל והתרחק בידיים רועדות – הוא קלט כיצד היא נראת. כנראה שזה בעצם בחור(או בחורה? לא.. זה בחור זה בחור) לבוש בחליפה מצועצעת ופרוותית של איש עם טוקסידו וראש גדול ועיניים שחורות וקטנות, עיני חרוז קטנות כאלה שהיו יכולות להיות חמודות, אילו הן לא היו מוצמדות לבחור פסיכופת שהרגע רץ אליו באמצע הלילה בביתו. איך הוא נכנס הנה? תהה מיקי בבהלה. הוא היה במטבח גם כשהכנתי את זה?
ואז הוא חשב על אימו, שנמצאת לבד בחדרה, לאחר שאבא עזב אתמול לעבודתו בצי חיל הים…
הוא חטף במהירות את הנייד שלו, והתרחק כמה שיכל מהדלת, הוא התקשר, ושמע את הטלפון שלה מצלצל במעומעם מחדרה. "הלו?" נשמע קולה המנומנם, "מי זה?"
"זה מיקי, אמא." לחש.
"מה?!" השהייה של שתי שניות בהן אימו לקחה מבט חטוף על הנייד שלה שהראה עם מי היא מדברת, "מיקי מה יש'לך? עכשיו שלוש לפנות בו – "
"אמא, בבקשה, תנעלי את הדלת שלך."
"מה?"
"אמא אני מתחנן," קולו רעד, "תנעלי את הדלת של החדר שלך, יש מישו בבית."
שקט קל.
"זה לא מצחיק מיקי תפסיק עם השטויות שלך, כל הסרטים האלה שאתה רואה.."
"לא אמא אני רציני!" לחש בבהלה, "תנעלי את הדלת אני לא צוחק!"
קול נשמע מהעבר השני של הקו שתאם לקול הדלת שנפתחה איפה שהוא בבית.
"מיקי?" נשמע קולה של אימו רחוק מהטלפון, ומיקי קפא במקומו בפה פעור. "מיקי מה אתה -"
והוא שמע את אימו צורחת כפי שלא שמע בחייו, הוא נבהל ומאינסטינקט העיף את הפלאפון שלו באוויר שנחת על מיטתו. הוא החל לנשום בכבדות, ליבו פעם בחוזקה.
מיקי שמע צעדים וקול של גרירה מתקרב לדלת, הוא נדרך עוד יותר. הקול נעצר, ומשהו נפל לרצפה בקול חבטה כמו שק קמח גדול. דם החל לפלס את דרכו על הרצפה, "מה לעזאזל?!"
דמעות כיסו את עיניו… מה קורה פה לעזאזל?!
ואז, נכבה האור. המתג נמצא בחוץ, כנראה שהבן כלבה עשה את זה.
מיקי הדליק את הפנס בפלאפון שלו. ושני דברים השתנו בחדר מהחושך המוחלט.
דלת הארון היתה פתוחה ולידה ניצב אותו בחור עם תחפושת מגוחכת, מאחוריו הדלת הנעולה.
דבר שני, שתן חמים הרטיב את אזור מפשעתו של מיקי.
הבחור ניגש לדלת, סובב את המפתח, ופינה את הדרך לתאום שלו..
הם התקרבו שניהם למיקי, בעוד מיקי מתחיל להזיל דמעות. התקרבו עוד, וכשגהרו מאליו, כולו מכווץ, התכופפו שניהם והחלו ללטפו. ללטף וללטף, והוא לעומתם מתייפח, רועד וגונח.
כי הוא ידע דבר אחד.
למרות הכל.
מכאן.
הוא לא – יצא – חי