האיש המחייך | 14+
לפני כחמש שנים חייתי בעיר באחת הערים הגדולות בארצות הברית. תמיד הייתי טיפוס של לילה, כך לא פעם הייתי מוצא את עצמי משועמם לאחר השותפה שלי, שהייתה בהחלט לא טיפוס של לילה, והלכה לישון. כדי להעביר את הזמן, נהגתי ללכת לטיולים ארוכים ומבלה את הזמן לחשוב.
ביליתי ארבעה שנים כאלו, ללכת לבד בלילה, ואף פעם לא הייתה סיבה לפחד. אני תמיד נהגתי להתלוצץ עם השותפה שלי שאפילו סוחרי הסמים בעיר היו מנומסים. אבל כל זה השתנה בתוך כמה דקות של ערב אחד.
זה היה יום רביעי, איפה שהו בין אחת לשתיים בבוקר, ואני הלכתי סמוך לרחוב סיירי המשטרה. זה היה לילה שקט, אפילו ללילה אחד בשבוע, עם מעט תנועה וכמעט אף אחד ברגל. הרחוב, כפי שהיה ברוב הלילות, היה ריק לחלוטין.
פניתי לרחוב צדדי כדי לקצר את דרכי לדירה שלי כאשר הבחנתי בו קודם. בקצה הרחוק של הרחוב, בצד שלי, הייתה הצללית של גבר, רוקד. זה היה ריקוד מוזר, בדומה וולט דיסני, אבל הוא סיים כל "תיבה" בהילוך קדימה מוזר. אני מניח שאפשר לומר שהוא רקד-הלך, ניגש ישר אלי.
החלטתי שהוא היה ככל הנראה שיכור, דרכתי קרוב ככל שיכולתי אל הכביש כדי לתת לו את רוב המדרכה כדי לחלוף על פני. ככל שהתקרבתי יותר, הבנתי עד כמה בחינניות הוא נע. הוא היה מאוד גבוה וכחוש, לובש חליפה ישנה. הוא רקד קרוב עדיין, עד שיכולתי לראות את פניו. עיניו היו פקוחות לרווחה ופרוע, ראשו מוטה מעט לאחור, עיניו נראים מרוחקים אל השמים. פיו הוקם בשנת קריקטורה בכאב רחב של חיוך. בין העיניים והחיוך, החלטתי לחצות את הכביש לפני שהוא רקד יותר קרוב.
לקחתי את העיניים ממנו כדי לחצות את הרחוב הריק. כשהגעתי לצד השני, העפתי מבט לאחור … ואז קפאתי במקום שלי. הוא הפסיק לרקוד, עמד עם רגל אחת ברחוב, בצורה מושלמת במקביל אליי. הוא היה פונה אל אבל עדיין מסתכל בשמיים. חיוך עדיין רחב על שפתיו.
הייתי לגמרי ולחלוטין ערערתי על ידי זה. התחלתי ללכת שוב, אבל הסטתי את מבטי על האיש. הוא לא זז.
היה פער של חצי רחוב מאיתנו, פניתי ממנו לרגע לצפות המדרכה מולי. הרחוב והמדרכה לפניי היו ריקים לחלוטין. עדיין מעורער, הסתכלתי אחורה למקום שבו הוא עמד למצוא אותו נעלם. לשבריר של רגעים הרגשתי הקלה, עד ששמתי לב אליו. הוא חצה את הכביש, ועכשיו כרע מעט. אני לא יכול לומר בוודאות בשל המרחק ואת הצללים, אבל הייתי בטוח הוא היה פונה אלי. חיפשתי, לא יותר מ -10 שניות, כך היה ברור שהוא עבר מהר.
הייתי המום כל כך שעמדתי שם במשך זמן מה, בוהה בו. ואז הוא התחיל "לנסוע" שוב לעברי. הוא לקח צעדי ענק, ועמד על אצבעותיו, כאילו היה דמות מסרט מצויר מתגנבת מאחורי מישהו. אך הוא התגנב לעברי, מהר, מהר מאוד.
הייתי רוצה לומר בשלב זה ברחתי או שלפתי את תרסיס הפלפל שלי או הטלפון הסלולרי שלי או משהו בכלל, אבל לא עשיתי זאת. פשוט עמדתי שם, קפוא לגמרי כמו איש מחייך זחל לעברי.
ואז הוא עצר שוב, על אורך מכונית ממני. בעודה מחייכת חיוך שלו, עדיין בוהה לשמיים.
כאשר בסופו של דבר מצאתי את הקול שלי, פלטתי את הדבר הראשון שעלה בדעתי. מה שהתכוונתי לשאול היה, "מה לעזאזל אתה רוצה ?!" בטון כועס, ומצווה. מה שיצא לי הייתה יבבה, "מה לעזא…?"
לא משנה אם או לא בני אדם יכול להריח פחד, הם בהחלט יכולים לשמוע את זה. שמעתי את זה בקול שלי, וכי רק גרם לי להיות יותר מפחד. אבל הוא לא הגיב כלל. הוא פשוט עמד שם, מחייך.
ואז, אחרי מה שנדמה כנצח, הוא הסתובב, מאוד לאט, והתחיל לרקוד-ללכת משם. בדיוק כך. מאחר שלא רציתי להפנות את הגב אליו שוב, רק הסתכלתי עליו הולך, עד שהוא היה מספיק רחוק כדי כמעט להעלים מהעין. ואז הבנתי משהו. הוא לא התרחק יותר, וכן לא לרקוד. צפיתי באימה בדמות הרחוקה ממנו גדלה יותר ויותר. הוא היה חוזר בדרכי. והפעם הוא היה פועל.
רצתי מדי.
רצתי עד שהייתי באמצע של הכביש ואת הצד האחורי מואר. במבט מאחוריי אז, הוא היה נמצא. שאר הדרך הביתה המשכתי להציץ מעבר לכתפי, תמיד מצפה לראות את החיוך המטופש שלו, אבל הוא לא היה שם.
גרתי בעיר במשך חצי שנה אחרי אותו לילה, ואני אף פעם לא יצאתי לטיול נוסף. היה משהו בפניו כי תמיד רדף אותי. הוא לא נראה שיכור, הוא לא נראה גבוה. הוא נראה לגמרי ולחלוטין לא שפוי. וזה דבר מאוד, מאוד מפחיד לראות.
תגובות (2)
זה אמיתי?!
אהבתי, כשקראתי את זה עלתה לי דמות של האיש המחייך והוא נתקע לי בראש למשך יותר מיום. לדעתי סיפור שקשה לך לשכוח הוא סיפור טוב. כול הכבוד על הכתיבה המעולה.